לאן אנחנו הולכים?

“וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־אֶחָ֖יו וַיֵּלֵ֑כוּ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם אַֽל־תִּרְגְּז֖וּ בַּדָּֽרֶךְ׃” (בראשית מה:כד)

כשיוסף התגלה בפני אחיו ואמר להם לחזור ליעקב אביהם ולהביא אותו למצרים, הוא הזהיר אותם שלא יתווכחו בדרך. המשמעות הפשוטה היא שאחרי שהסיפור התפתח והאחים הבינו שהם טעו כששפטו את יוסף, יכולה להיות קטטה בין האחים על מי היה אשם. אבל חז”ל אומרים לנו שפסוק זה מתייחס למצוות תלמוד תורה. זהו כאשר שני אנשים לומדים ביחד ונלחמים זה עם זה. לא שהם כועסים זה על זה, אלא שניהם מחפשים בהתלהבות למצוא האמת.

הרב יהודה אסד, בן זמנו של החתם סופר, שואל מדוע אזהרה זו הייתה נחוצה דווקא אז?

ההסבר הפשוט הוא שאנשים שלומדים תורה בחברותא יכולים להיות נלהבים עד כדי רשלנות. כדי להמחיש זאת, לפני שנים רבות עבדתי בבית מטבחיים. נסעתי לשם כל בוקר ברכב שבו נהג השוחט הבכיר, שהיה תלמידו של הרב אלחנן וסרמן והרב ברוך בער ליבוביץ. כשנכנסתי ל”טרמפ” בפעם הראשונה הזהירו אותי: “ברכב הזה אין לנו דיונים סוערים בלימוד תורה.” כששאלתי מדוע הסביר השוחט הבכיר כי זמן לא רב לפני כן, בלהט ויכוח, הסתובב וצרח על אדם שהוא לא הסכים איתו על הענין ושישב במושב האחורי, מה שכמעט גרם לתאונת דרכים. בגלל אותו אירוע, הנהג וכל הנוסעים קיבלו על עצמם לדון אך ורק בנושאי תורה “קלים”, מה שלא אמור לגרום לויכוחים נלהבים כאלה. גם כאן יוסף מזהיר את אחיו שלא להכנס לויכוחים בלימוד התורה, מכיוון שזה עלול לגרום להם להיות לא זהירים בדרכם.

הרב יהודה אסד הוסיף, שלפני שנחשף יוסף, אם היינו צריכים להחליט איזו מצווה חשובה יותר – כיבוד אב ואם או לימוד התורה – אפשר היה להסיק שמצוות כיבוד אב ואם חשובה יותר. ואילו לאחר שיוסף גילה את עצמו לאחיו, אנו רואים שלימוד התורה חשוב יותר מכיבוד אב ואם (הדבר נראה כי יעקב קיבל עונש על העדרו מאביו יצחק על ידי העדרותו של יוסף למשך 22 שנה, המקביל ל 22 השנים בהן עבד אצל לבן, אך לא על ה14 השנים שלמד תורה בישיבת שם ועבר). לפיכך, יוסף היה מודאג מכך שהבנה זו תגרום להם להיות מעורבים יותר מדי בלימוד התורה בחזרתם הביתה.

אולם לאחר שנקבעה ההלכה, שלימוד התורה חשוב יותר, מדוע אמר יוסף לאחיו שלא ילמדו בדרך לאביהם?

התשובה שלי היא שיש מצבים שיש לשים בצד את לימוד התורה כדי לעשות מצווה שיש לבצע אותה באופן מיידי ולא על ידי אף אחד אחר. יוסף הבין שיש צורך להניח בצד את המצווה של לימוד תורה כדי להסיר את הכאב מלבו של יעקב. זוהי מצווה עוברת (רגישה לזמן) שלא הייתה יכולה להיעשות על ידי אחרים, ולכן האחים חויבו להפסיק את לימוד התורה שלהם למרות שבמצבים רגילים לימוד התורה חשוב יותר.

אני רוצה להוסיף, שאולי יוסף הניח שהאחים לא יקחו מספיק בחשבון את צערו של אביהם בזמן שיחליטו על שאלה זו. כפי שקראנו בפרשת השבוע שעבר, שהאחים אמרו, “אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת” (בראשית מב:כא). לכן, יוסף הרגיש חובה להורות לאחיו לא ללמוד תורה בדרך כדי שישימו את החשיבות הראויה להקלת צער אביהם.

יש לי חבר טוב שהוא תלמיד חכם גדול, רב עסוק, וגם מגיד שיעור בישיבה, ובכל זאת הוא מקצה זמן ללכת לבתי חולים לבקר חולים שלא מוכרים לו בכלל. אף על פי שהוא נזהר על כל רגע ורגע, הוא ראה חוסר בחמלתו לאחרים, ולכן הוא סוגר את הגמרא שלו בכדי לשמח אחרים. עלינו ללמוד מהתנהגות זו להשתדל להביא שמחה לאנשים הסובלים מכאבים, במיוחד אם אנו אלו שנמצאים במצב הטוב ביותר לעשות זאת.