לא מה שאתה חושב

“וּמִקְנֶ֣ה רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד…” (במדבר לב:א)

הרב שמחה בונים מפשיסחה מסביר את הפסוק שצוטט בכך שלשני שבטים אלו היה קשר מיוחד עם משה רבנו, הרבי שלהם. בגלל הקשר הזה, הם רצו להישאר בעבר הירדן, ובכך להפוך אותו לחלק מארץ ישראל, מה שייתן בכך למשה רשות להיכנס לארץ ישראל “עצמה”.

האמרי אמת דן בתכנית זו והוא אמר ששני השבטים הללו הפכו את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר. המיקוד העיקרי של אדם חייב להיות להבטיח שהוא יצטיין בעבודת ה’ האישית שלו. זה היה נעשה על ידי כניסתם של בני גד ובני ראובן לארץ ישראל עצמה.

יש משהו שמתרחש לפעמים בבית הכנסת שכואב לי ואני רוצה להעלות את העניין כאן. ההלכה קובעת שמי שמאחר לתפילה, במידת הצורך יש לו לדלג על חלקים מפסוקי דזמרה כדי לומר שמונה עשרה עם הציבור. אבל כשאני מסתכל ממקומי ורואה שבעוד שאר המתפללים כבר באמצע ברכות קריאת שמע, מישהו עדיין אומר פסוקי דזמרה במקום לדלג על חלקים מסוימים כדי להגיע להתפלל תפילה בציבור, נראה לי שהוא חושב שהדרך בה הוא מתנהל נכונה יותר. הוא כנראה מצדיק את עצמו, בהתחשב בדעות שאומרים שאסור לדלג על שום חלק מפסוקי דזמרה. שימו לב שלמרות שיכולות להיות דעות כאלה, הן אינן לפי הלכה המקובלת. בנוסף, אמנם זה יכול להיות תירוץ טוב אם זה קרה רק פעם אחת, אבל נראה לי שאותם אנשים לא מתאמצים מספיק כדי להגיע מוקדם לתפילה, כדי להבטיח שהם יגיעו לשמונה עשרה עם הציבור. רוב הראשונים מציינים כי תפילה בציבור פועלת יותר אפילו מהכוונות הטובות ביותר כאשר הוא אומר את כל הפסוקי דזמרה. זה רעיון שקשה להתחבר אליו, כי נראה שאנחנו מאמינים שכשאנחנו אומרים את כל המילים כמו שצריך ועוצמים עיניים ומתרכזים, זו התפילה הכי טובה. למרבה הצער, מי שעושה את זה, במקום לעשות את התפילה בציבור העיקר, הפך את הטפל לעיקר.

יש אנשים שיש להם רב, וכדי לשמור על הקשר עמו, יכולים להתיר לעצמם לשים בצד התחייבויות אחרות שיש להם. אנשים אלה עשויים להיות משוכנעים שזה בשביל הצמיחה הרוחנית המושלמת שלהם, אבל זה לא בהכרח נכון. מסופר על חסיד שהגיע בימי סליחות אל האדמו”ר מוויז’ניץ, רבי חיים מאיר, ואמר לו שהוא נתון בבעיה: נדמה היה לו כי חובותיו המשפחתיים דורשים ממנו להישאר בביתו לראש השנה. אבל צרכיו הרוחניים וההגשמה העצמית שלו דורשים ממנו להיות עם הרבי בראש השנה. הוא הופתע כשהרבי עצמו אמר: “חשוב לך יותר להישאר בבית מאשר להיות בבית המדרש עם כל שאר החסידים”.

אומרים לנו חז”ל שאפילו תלמיד חכם אינו רשאי לפסוק בצרעת עצמו, ובמקום זאת עליו להראות את הנגע לכהן. רבותינו אומרים לנו שזה תקף גם לגבי הגעתנו להחלטות בעניינינו האישיים. השבוע מישהו שאל אותי שאלה בחושן משפט ואמרתי לו שאמנם הוא צודק, אבל הוא ייצר אויב ומצוקה לנצח אם יעמוד על “זכויותיו”. לכן, הצעתי שבמקום זאת ינסה לפייס את הצד השני. הוא ענה לי בחזרה, “אבל אם אני עושה את זה, הם עלולים לחשוב שאני חושב שטעיתי, ואני לא מוכן לקבל את זה!” עניתי לו, “תן להם לחשוב מה שהם רוצים לחשוב, אבל לפחות לא יהיה לך אויב.” הוא ענה לי שוב, “אבל הם יחשבו שעשיתי משהו לא בסדר!”. שוב, זוהי דוגמא נוספת לאדם שעושה את הטפל עיקר.

נכנסנו לתקופת “בין המצרים”, ואנחנו מנסים לסדר את רשימת הדברים החשובים שלנו, חשוב במיוחד בשלב זה שנבין שהעיקר הוא “בין אדם לחברו” – קיום יחסים טובים עם אחרים, בניגוד לדאגה לרצונות האישיים שלנו. אם נצליח להביא זאת לשיאים חדשים, אולי אכן נזכה לראות את בניית בית המקדש בירושלים מחדש – עוד לפני תשעה באב!