להיות קדושים

“וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י֖ ה’ מְקַדִּשְׁכֶֽם” (ויקרא כב:לב)

התורה אומרת לנו שמחויבים להקריב את חיינו למען “קידוש השם”. עם זאת, בפסוק הנ”ל, שבו התורה מצהירה על מצווה זו, היא מסתיימת ב “אני ה’ מקדשכם“. למרות שזו אמת, מה הקשר שלה למצוות “קידוש השם”?

בעלי המוסר אומרים לנו שקל יותר לעשות מאמץ קצר ולהגיע זמנית לגבהים רוחניים גדולים, מאשר לשמור על רמה רוחנית גבוהה ומתמשכת, הדורשת מאמץ מתמיד. זה דומה להסבר אחד שניתן למצוות ספירת העומר: אנו מגיעים לגבהים רוחניים גדולים בסדר ליל הפסח, אך כדי לשמור על רמה גבוהה זו ולהחזיק בה, עלינו לעמול צעד אחר צעד במשך כל 49 הימים. עם זאת, כשהתכונה הופכת לחלק בלתי נפרד מאיתנו, לעתים קרובות היא כבר לא מוערכת כה גבוה, ואנחנו מוקירים אותה פחות. כדי לשמור על ההתענינות שלנו בה, עלינו לעורר את עצמנו ללא הרף להעריך את חשיבותה.

הבית הלוי (פרשת וירא) מספר לנו שהסיבה לכך שהעקידה מכונה “עקידת יצחק” ולא “עקידת אברהם” היא משום שהצלחת יצחק בנסיון למות על “קידוש השם” הועבר אלינו – זה ב”גנים” שלנו. אבל הרמה הרוחנית הרבה יותר גבוהה אליה הגיע אברהם – היכולת להשלים עם הקרבת בנו למען “קידוש השם” – זו לא הוריש לנו כיורשיו.

בקיצור, לחיות חיים של “קידוש השם” זה הרבה יותר קשה מאשר למות על “קידוש השם”, מכיוון שלמות על “קידוש השם” זה רק מאמץ רגעי.

אם נשים בצד את רמת הקושי, ונהרהר מה מעדיף ה’: שנמות על “קידוש השם” או שנחיה על “קידוש השם”? הרב משה ביק אומר לנו שזה המפתח להבנת סוף הפסוק. הפסוק אינו מתייחס למי שמת על “קידוש השם”, אלא למי שחי חיי יום יום של “קידוש השם”. אדם שמת על “קידוש השם” יישאר לנצח באותה רמה שהשיג, מכיוון שאין אפשרות לצמיחה במוות. עם זאת, מי שחי על “קידוש השם” גודל ללא הרף, והופך לאדם גדול יותר בכל רגע ורגע של חייו. אנו רוצים שה’ יוסיף לקדשנו באמצעות כל המצוות שאנו עושים. זו הסיבה שאנו אומרים בברכות המצוות, “… אשר קדשנו במצוותיו …”, כלומר בכל מצווה שאנחנו עושים נהיה קדושים יותר ויותר. ודרך הרמות הגבוהות יותר של הקדושה, אנו מקדשים את שמו יותר ויותר.

השבוע חגגנו את היארצייט של רבי שמעון בר יוחאי. איננו חוגגים את מותו בגלל המשמעות של אופן מותו, אלא אנו חוגגים זאת כאמצעי לעורר אותנו לחיים גדולים יותר של “קידוש השם”.

שנזכה לחיות חיים שמעוררים את עצמנו ואחרים לצמוח ללא הרף. זה אמנם לא מרתק כמו מי שמוסר את נפשו, אך מכיוון שזה ממלא את רצון ה’, זהו הקידוש השם הגדול ביותר.