לסור מרע – עושה טוב

ילקוט שמעוני תורה פרשת בא רמז קפז
“רבי ישעיה תלמידו של ר’ חנינא בן דוסא היה מתענה שמונים [וחמש] תעניות אמר כלבים שכתוב בהם “והכלבים עזי נפש” (ישעיה נו:יא) יזכו לומר שירה זו “בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה’ עושנו” (תהילים צה:ו)

כולנו מכירים את הרעיון שאדם שמקפיד שלא לדבר לשון הרע, יציל את עצמו מסכנות רבות. חז”ל אומרים לנו, על סמך הפסוק “שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ” (משלי כא:כג), שהימנעות מלדבר לשון הרע מועילה לאדם גם בעולם הזה. ההבנה הבסיסית היא שאם לא תזיק לעצמך, תישאר בריא. דוגמה לכך היא שאם אתה לא מעשן, אתה לא צריך לדאוג לחלות בסרטן ריאות. אבל אנחנו לא מניחים שאם לא מדברים לשון הרע, אנחנו בעצם הופכים בריאים יותר. היינו חושבים שזה רק מסיר השפעות שליליות אבל לא מוסיף יתרונות חיוביים.

הרב ברוך מרדכי אזרחי שליט”א שואל על הציטוט לעיל מהילקוט שמעוני. חז”ל אומרים לנו מהפסוק בישעיה שהכלב הוא החיה הנועזת ביותר. ובכל זאת אנו מוצאים שבגלל שהכלב היה שקט בעשר המכות הוא נבחר לומר את השבח הזה שהובא לעיל מתהילים. איך זכה לזה? אני רוצה להזכיר משהו מדהים: הפסוק המסוים הזה מדגיש את העובדה שאנחנו כפופים לה’. זה בדיוק ההפך מהחוצפה של הכלב. הרב אזרחי מסביר שאדם או חיה הנמנעים מלדבר, למעשה מגבירים את קדושת פיהם. לפיכך, על ידי הימנעות מנביחות והתגברות על תשוקתו, הכלב הפך את עצמו לאמצעי להלל לה’.

בעוד אנו לומדים את פרשת השבוע ומתמקדים בנושא לשון הרע, עלינו להבין שאם נמנעים מלדבר לשון הרע, זה ייתן יותר כוח לשירים ותשבחות שאנו מהללים לה’ בליל הסדר. השבוע אנחנו באמת מתכוננים לליל הסדר על ידי זהירות בדיבור שלנו.

מישהו אמר פעם לרבי יהושע לייב דיסקין שלרבי הערש מיכל יש רוח הקודש. שאל רבי יהושע: “איך אתה יודע?” והוא ענה, “הוא היה יכול לומר מה קורה בבית במורד הרחוב!” ר’ יהושע לייב חייך והשיב: “זו לא הוכחה שיש לו רוח הקודש. האם אתה חושב שחומות פיזיות יכולות לחסום את עיניו הרוחניות של הרבי הערש מיכל?”

כדי להסביר זאת, אני רוצה להשתמש במשל של רוח רפאים. השמועה היא שרוחות יכולות לעבור דרך קירות. בהתחשב ב”עובדה” זו, יראה מגוחך לבנות חומות עבות יותר כדי להרחיק רוחות רפאים, מכיוון שלא ניתן לחסום משהו רוחני על ידי קיר פיזי. (שימו לב שגלי קול הם פיזיים ויכולים להיחסם על ידי קירות, למרות שלא ניתן לראותם – אנחנו לא דנים בזה כאן.)

ר’ יהושע לייב לימד אותנו שאדם שמשתמש בעיניו לדברים הנכונים ואינו משתמש בהן לדברים רעים, העיניים הפיזיות שלו יתחזקו והוא יוכל לראות דברים שאחרים פשוט לא יכולים לראות.

אני רוצה להציע שבעוד שיש הרבה פעמים שההלכה מתירה לאדם לקיים את מצוותו לומר ברכה בהקשבה למישהו אחר שמברך (“שומע כעונה”), אדם זה לא יקבל את ההשפעה הרוחנית כמו זה שאומר את המילים. הדבר דומה לקהילה ששרה הלל ב”לב מלא” ביום טוב או בראש חודש. בעוד שמי שמקשיב עשוי להרגיש כאילו הוא מתרומם מבחינה רוחנית, אלו שבאמת שרים את התשבחות מגיעים לרמה הרבה יותר גבוהה.

בעונה זו של פסח – “פה-סח” – שבפינו אנו שרים את הלל: אם לא נקלקל את פינו באמירת דברים שאינם ראויים, ונשתמש בפינו לתורה ולמצוות, בהחלט נמריא לגבהים רוחניים גדולים יותר.