וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל־שְׁמוּאֵל֙ חָטָ֔אתִי כִּֽי־עָבַ֥רְתִּי אֶת־פִּֽי־ה’ וְאֶת־דְּבָרֶ֑יךָ כִּ֤י יָרֵ֙אתִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וָאֶשְׁמַ֖ע בְּקוֹלָֽם׃ (שמואל א ט״ו:כד)

בהפטרה של פרשת זכור החזיק שאול המלך חלק משלל עמלק כדי להביא קרבנות ולשבח את שם ה’. בעוד ששמואל הנביא כבר ציווה שלא לקחת שלל, שאול הרגיש שהוא התכווין שרק אנשים פרטיים לא ירוויחו מהשלל, אבל אפשר להשתמש בשלל כדי לשבח לה’. כשנזף על כך, הכחיש שאול את הטענות עד ששמואל אילץ אותו להודות שלא קיים דברי הנבואה; ובגלל הפרה זו, הוא איבד את מלכותו למלך דוד.

חז”ל אמרו לנו (יומא כב ע”ב) ששאול חטא רק פעם אחת, ודוד חטא פעמיים. עם זאת, ה’ סלח לדוד ולא לשאול. מדוע ה’ היה סלחן יותר לדוד מאשר לשאול? תמיד הנחתי שהתשובה היא ששאול הכחיש את ההאשמות ולא הודה בחטאיו, מה שמראה על היעדר תכונות מנהיגותיות. ואילו דוד כל פעם התחרט והודה שחטא.

לאחרונה ראיתי משהו שגרם לי לחשוב על תשובה אפשרית נוספת. כלל ישראל נצטוו שלוש מצוות לקיים עם הכניסתם לארץ הקודש: למנות מלך; להשמיד את עמלק; ולבנות את בית המקדש בירושלים. הרב מרוגאצ’וב כותב שאי אפשר להעריך את השלמת דמותה של אומה מבלי שתהיה לה מולדת. לפיכך, צריך שלכלל ישראל תהיה ארץ ישראל כדי להתקיים כראוי. נדמה לי ששלושת המצוות הללו הן בעצם חלק מאותו שלב אחרון של פיתוח דמותו של כלל ישראל. בדרשות הר”ן כתוב שאף על פי שתפקידה של הסנהדרין הוא לשמור על שורת הדין, תפקידו של המלך כשופט הוא לכווין אותנו על המסלול וללכת אחר רוח החוק. קיומו של עמלק למעשה יכול לבלבל אנשים לחשוב שיש אפשרות אחרת מלבד עבודת ה’. לכן, על ידי הסרת הבלבול שעמלק יוצר, ועם רוח וכוונה ברורה בקיום המצוות, נוכל לעבוד את ה’ בשלמות.

כששאול חטא, הוכיח אותו שמואל. אבל לא אמר שהחשיבה שלו שגויה, אלא שהוא נקלע ללחץ. מנהיג שנכנס ללחץ פועל אז על סמך היגיון מחוץ לרצון ה’. לכן היה צריך להוריד את שאול ולהעמיד את דוד במקומו.

בסיפור פורים מרדכי עשה דברים שאנשים באמת לא הבינו. הם תהו מדוע הסית מרדכי את המן כשהלך מולו וסירב להשתחוות לו. מרדכי גם ביטל את חגיגת הפסח באותה שנה, ובמקום זאת גזר על כל היהודים לצום. זה בטח היה מבחן גדול לציית למרדכי ולא לבקש שהוא פשוט ידחה את הצום רק יום-יומיים. מרדכי הבין שיש מושגים שצריך להטמיע בכלל ישראל כדי להחזיר אותם לשיגרה. הוא הבין שכלל ישראל, אז, חסר בקשר הרוחני שלהם למצוות. כשכלל ישראל אכל במשתה אחשורוש, הם הציקו כל מיני תירוצים הגיוניים איך שקיימו את שורת הדין, אך לא קיימו את רוח ההלכה. כאן שמרדכי תיקן את הפגימה שעשה סבו שאול.

למצוות של פורים יש נושא שהוא יוצא דופן. “כל הפושט יד נותנים לו” – אנו נותנים לכל מי שמבקש ללא הבחנה. השכל הישר היה אומר, “וודא שאתה נותן כסף למישהו ראוי.” כשנותנים מתנה, אנחנו עשויים לחשוב שהעיקר הוא שהמקבל יקבל את המתנה. אבל בפורים, ייתכן שלא יקיים את מצוות משלוח מנות אם הוא נותן בעילום שם.

באופן כללי, יהודי מחויב לשלוט בהתנהגותו ולא להשתכר. אבל בפורים התורה דורשת מאיתנו לאבד את השכל (או להשתכר או להירדם מהיין). ייתכן שהמטרה היא על מנת שנחגוג את רוח החוק ואת מסר היום, ולא רק נעשה פעולות יבשות של קיום מצוות.

ההלכה היא שאסור לקרוא את המגילה למפרע. אני רוצה להציע, על סמך מה שאמרנו עד כה, את ההסבר הבא. כאשר מנסים לפתור מבוך, כמו אילו שנמצאים בעיתונים, אנשים רבים מוצאים שקל יותר לפתור אותו על ידי התחלה מהסוף ועד ההתחלה, מכיוון שהדרך בדרך כלל ברורה הרבה יותר. מי שקורא את המגילה מהסוף להתחלה, יראה את יד ה’ לאורך כל הסיפור, ושהכל היה הגיוני לחלוטין. עם זאת, אנחנו חייבים לקרוא אותו לפי הסדר, באופן שנראה כאילו זה לא הגיוני, ואז שזה באמת “ונהפוך הוא”!