הסיפור הבא מסופר על שני חכמי תלמידי גדולים:

הראשון היה תלמידו של החתם סופר שחי בתקופה שבה התנועה הרפורמית הייתה בשיא פריחתה. החתם סופר הטמיע בתלמידיו שעליהם לפקוח עין ושלא תהיה חריגה מהמנהגים הקדושים שהוקמו בתוך כלל ישראל. התלמיד הזה הזדמן לבקר בקהילה שחגגה שמחה באותו שבוע. תושבי העיר החליטו שכדי לחסוך זמן בתפילת שחרית (מכיוון שהם היו צריכים להוסיף עליות בכדי לתת לכולם כיבודים), לפני שבת הם נתנו קלפים לכל אדם מסומנים לאיזו עלייה יקראו לתורה ובדרך זו יחסכו כמה שניות בכל עלייה. התלמיד חכם הזה ראה בזה חור בסוללה – מדרון חלקלק שיתכן שיחליש את המסורת ושמירת ההלכה. אפשר היה לחשוב על רעיון זה לפני מאות שנים, אך עם זאת הוא מעולם לא הונהג (בדומה אולי עלינו לבחון את המנהג במקומות מסוימים בהם הגבאי אומר מי שבירך לחולים בקול, וכולם אומרים לעצמם בשקט את השם של החולה שהיו רוצים לכלול באותה תפילה). לאורך השבת ששהה בקהילה, הרב הזה הביא לידיעת הקהל את רפיונם באזורים שונים ונתן מנה כבדה של מוסר לגבי שמירת מנהגים קדושים.

כעבור כמה שבועות ביקר התלמיד החכם השני בקהילה ההיא, ושיבח את הקהילה על הדברים שהם עשו נכון. לאחר השבת, קבוצה מהם פנתה לרב האחרון לבקש הסבר מדוע הוא רואה טוב בקהילה, ואילו המבקר הקודם סיפר להם רק על ההנהגות השליליות שלהם. הוא ענה באופן הבא: ה’ נותן לרבנים שונים נטיות ייחודיות משום שכלל ישראל זקוק לגישות שונות בזמנים שונים. ה’ הפך את האירועים באופן כזה, שכאשר היה צורך להוכיח את הקהילה שלכם על הפרת המסורת, הרב הנכון הופיע. עם זאת, ישנם מקרים אחרים בהם העידוד מתאים, אז ה’ קבע כי אהיה כאן השבוע.

ואכן, אנו מגלים כי בכל הנוגע לחינוך ילדינו חז”ל אומרים לנו (באופן סמלי) שיד ימין צריכה לקרב את הילד אך יד שמאל צריכה לפעמים להרחיק את הילד. שתי הידיים נחוצות לגידול בוגר מאוזן היטב. למעשה, התורה עצמה מכירה בכך במצוות הכיבוד והיראה של ההורים. כאשר דנים בכיבוד אב ואם התורה מדגישה את האב, וכשדנים ביראת אם ואב, התורה מדגישה את האם. חז”ל אומרים לנו שהסיבה לכך היא שבאופן טבעי יראים מהאב מכיוון שהאב הוא בדרך כלל זה שמעניש, ואילו מכבדים באופן טבעי את האם מכיוון שהאם היא בדרך כלל זו שמרעיפה אהבה על הילד. לכן התורה הדגישה כבוד לאב ויראה לאם.

בפרשת השבוע, יעקב אבינו מחלק את משפחתו לשני מחנות ואומר למשפחתו שאם עשיו יבוא ויכה במחנה אחד, תמיד יהיה המחנה השני למפלט. זו עשויה להיות רמיזה לעובדה שכלל ישראל מורכב משני מחנות נפרדים, כפי שאנו מוצאים במקומות שונים, קבוצות שונות (למשל: יוסף מפריד את האחים, חלוקת השבטים על הר גריזים והר יובל, ופיצול השבטים על אבני החושן).

חשוב לנו לדעת שכאשר מוכיחים מישהו, לפעמים יש צורך לומר לו תחילה עד כמה הוא מיוחד ולכן ההתנהגות הנוכחית שלו אינה הולמת. עם זאת, לפעמים מתאים יותר לאמר מילים קשות בלבד ללא שום מחמאות.

שנזכה להכיר באיזו גישה לנקוט בכל מצב שאנו מוצאים את עצמינו.

שבת שלום ובהצלחה!