“וְהַצָּר֜וּעַ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ הַנֶּ֗גַע בְּגָדָ֞יו יִהְי֤וּ פְרֻמִים֙ וְרֹאשׁוֹ֙ יִהְיֶ֣ה פָר֔וּעַ וְעַל־שָׂפָ֖ם יַעְטֶ֑ה וְטָמֵ֥א ׀ טָמֵ֖א יִקְרָֽא” (ויקרא יג:מה)

אני זוכר שכשהייתי בחור בישיבה, שמעתי על אנשים שהיו מגיעים להגאון הסטייפלר כדי לבקש ממנו להתפלל עבורם. הסטייפלר היה נאנח שאנשים אלו לעולם לא מעדכנים אותו על מצבם, ולכן הוא ממשיך להתפלל עבור אנשים שאולי כבר התאוששו, או חלילה כבר נפטרו! בודאי זה מגלה חוסר רגישות של אלו שבאו לבקש ממנו חסד. אבל מדוע אנשים התנהגו כך ולא עדכנו את הסטייפלר בנוגע למצבם, ובהיותו מודע לכך, מדוע המשיך הסטייפלר להתפלל עבורם?

ברצוני לענות על סמך רעיון שהסביר הרב שמשון פינקוס. האם יש חובה של כל יהודי להתפלל עבור יהודים אחרים הנמצאים במצבים קשים? התשובה היא כן. למעשה, לא זו בלבד שיש חובה, נראה לי שזו גם התגובה הטבעית של בני אדם. מי לא יעצור לעזור אם היה רואה מישהו ברחוב נופל ומקבל מכה בראשו? הבעיה היא שככל שעובר הזמן אנשים הופכים לחסרי רגישות. פעמים רבות נדרש מאמץ אדיר של אנשים להישאר מצפוניים כמו שהיו כשהתחילו להתפלל עבור האחרים. למען האמת, אני מוצא שאנשים נוטים להרפות גם בנוגע למצבים שלהם. כשאנשים הולכים לרופאים שאומרים להם שהם חייבים ללכת על דיאטה ללא מלח או ללא שומן, לכמה מהם יש את הנחישות הנחוצה? מכיוון שאנחנו יצורים של הרגל אנו מגיבים יותר לאירועים יוצאי דופן.

חז”ל אומרים לנו בגמרא (ברכות יב:ב) בשם רבה בר חיננא סבא משמיה דרב “כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא!” זה לא שונה מהעדר של תפילת שחרית. עם זאת, כשאנשים עוזרים לאחרים, הם נוטים לחשוב שהם עושים מעל ומעבר.

אני רוצה להוסיף פה שיש כאלו שבדרך כלל לא מדברים לשון הרע, והרבה פעמים חושבים שהם צדיקים במיוחד. הם לא רואים את עצמם רק מקיימים את ההלכה, ולכן לפעמים הם מרשים לעצמם להיות “אנשים רגילים” ומדברים “רק קצת” לשון הרע.

המצורע צריך לבקש שוב ושוב את עזרתם של אחרים על מנת שאנשים יעשו מעל מה שהם חושבים שהוא חובתם הבסיסית. ייתכן וזה מעין ריפוי למצורע בכדי לגרום לו להבין שזה לא משהו מיוחד לדאוג לאחרים, אלא שהוא חייב לדאוג לאחרים – בדיוק כמו שאחרים ידאגו לו. בתקווה שזה ירתיע אותו מהזלזול בלשון הרע בעתיד.

מכיוון שהמגפה נרגעה, אני רוצה להזכיר לימוד זכות, שאפשר לשמש כאזהרה לאנשים רבים. בבית הכנסת לאחר שמתפללים מתבקשים לעיתים קרובות לומר תהילים לאנשים חולים. הם עושים זאת, אך לעיתים באי רצון, בהנחה שלא חייבים להישאר ולהתפלל עבור אותו חולה. במגפה זו התבקשו אנשים להתפלל לבריאותם, וגם כאן הייתה קשיחות של הקהילה. אין לי שאלה שהם מאמינים שהתפילה תעזור. אבל אני חושב שהם פשוט התרגלו למצב והם חשבו שככה החיים עכשיו.

נדרש מכל אדם להיות מצפוני! לא צריכים להיות הגאון הסטייפלר כדי למלא את חובתינו לדאוג לעצמינו ולאחרים. אבל הופכים להיות כמו הסטייפלר כשיש לנו את האומץ לבצע אותו.

שיהיה קיץ בריא לכולנו!