הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל־יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם׃ (בראשית מט:ב)

אולי אחד האתגרים הקשים ביותר בחינוך הוא ללמד לילדים את מה ש”נכון”, אך יחד עם זאת לתת להם את החופש לביטוי אישי (עיין במשך חכמה פרשת בחוקותי כו:מד). ברור שחייבת להיות איזושהי מסגרת כדי שנדע איפה ניתן להיות גמישים כנדרש. הרב יעקב קמנצקי כתב על פרשת השבוע שאף על פי שיעקב בירך כל אחד מהשבטים ברכה מיוחדת המתייחסת לתכונותיו, ליכולותיו, ולשלמותו, זה נעשה עם כולם ביחד. למה? יעקב רצה שבניו יראו שלמרות שלכל בן/שבט יש עבודות שונות, הם צריכים לעבוד כיחידה אחת כדי להשיג את המטרה הסופית.

רעיון זה דומה לתזמורת, שבה מלבד סוגי הכלים הרבים (כינור, ויולה, חצוצרה וכו’), יהיו מספר נגנים המנגנים באותו סוג של כלי. לכל כלי יש צליל שונה, וכל מוזיקאי נשמע קצת אחרת אפילו עם אותו כלי, אבל כולם משתלבים יחד לביצוע נכון של היצירה המוזיקלית.

דוגמה זו של הסימפוניה עוזרת לנו להבין כיצד למרות שלכל שבט, ולכל אדם בשבטים יש תכונות משלו, כולם יחדיו יוצרים את קבוצת ה-600,000 נשמות הנקראת “כלל ישראל”. וכמו שבתזמורת צריכים מנצח לרכז את הכל, כך גם כלל ישראל צריך את מנהיגיו לאורך כל השנים, ממשה רבנו ואילך, כדי להצליח.

חשוב להבין שאיננו יכולים לבצע סימפוניה ללא כל כלי וכלי נגינה, ועל כל מוזיקאי להבין ולהכיר בכך שהוא חלק מקבוצה מאוחדת – התזמורת הסימפונית. לפיכך, דאג יעקב שכל השבטים יהיו יחדיו כאשר נתן ברכות שונות לכל בן ובן, על מנת שכולם יידעו שדרכי עבודת ה’ השונות הללו הן כשרות, חיוניות, וחלק מהתמונה הגדולה של כלל ישראל. למעשה, הגמרא מספרת לנו שלמרות שחלק מהשבטים הושוו לבעלי חיים שונים (“גור אריה יהודה” (לט:ט), “יששכר חמור גרם” (לט:יד) וכו’), גם לכל אחד מהשבטים היה חלק של אותו “כח” שבהם.

עם זאת, אם התכונה אינה כלולה בתוכנית הכללית של הקבוצה כולה, אז זה לא מתקבל. אנחנו יכולים להיות גמישים כל עוד אנחנו נשארים במסגרת של התורה.

ר’ יעקב במקום אחר בפרשת השבוע מסביר, “למרות שלפעמים יש צורך בקנאות, על פי התורה יש שיטה שיש לנהוג בה כדי שזה יהיה מעשה חיובי, שכן אם היא לא מכוונת ע”י תורה, זה נופל מחוץ לתחום”. זה, הוא מסביר, ההבדל בין שמעון ללוי. שניהם ננזפו לאחר המעשה עם שכם, אולם קנאותו של לוי מופיעה לאורך כל השנים כהליך הראוי, בעוד שקנאותו של שמעון, על אף שהיא נטועה באותו מקור, נדמה שסטתה מהדרך הראויה (ראה אמת ליעקב), ולכן לא היתה מקובלת.

למעשה, המגן אברהם כתב רעיון דומה, שלכל אחד מהשבטים היה נוסח אחר של תפילה. (האריז”ל, לפי רבים, שילב את הגרסאות השונות הללו של תפילה כדי להיות הכי “ידידותי למשתמש”.)

הסיפור החסידי הבא צריך להיות נקודת התבוננות בחיינו. כאשר הבני יששכר היה בחור צעיר, הוא הרגיש שכדי לעבוד את ה’ כראוי, הוא צריך לדעת מאיזה שבט הוא. היות שהחוזה מלובלין נודע כבעל רוח הקודש, החליט לשאול אותו. הוא נכנס לחדרו ולפני שנשאל, הביט בו החוזה ואמר: “הנה נכנס יהודי משבט יששכר”.

הלוואי שגם לנו היה חזון ברור לגבי מטרת החיים שלנו. הגאון מווילנא על משלי (טז:ד) כותב שאם היינו מסוגלים להיות כנים עם עצמנו ולעשות חשבון נפש, יכולנו גם אנו למצוא את שליחות חיינו ובעזרת ה’ למלא אותה – כחלק מהקבוצה הכי משמעותית: כנסת ישראל.