מבט מלמעלה

“…וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ… לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל” (דברים יז:י-יא)

ימין ושמאל. אֲפִלּוּ אוֹמֵר לְךָ עַל יָמִין שֶׁהוּא שְׂמֹאל וְעַל שְׂמֹאל שֶׁהוּא יָמִין, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאוֹמֵר לְךָ עַל יָמִין יָמִין וְעַל שְׂמֹאל שְׂמֹאל (ספרי): (רש”י שם)

לעתים קרובות אנו שומעים הצהרות של גדולי ישראל, שקצת מטרידות. אנו עשויים להרגיש שזה בוחן את אמונת החכמים שלנו. למרות שאנחנו מאמינים למה שאנחנו שומעים, לפעמים זה נראה לנו מנוגד לאינטואיציה. יש מאמר מפורסם של חז”ל: “התורה אומרת ‘לעשות ככל אשר יורוך’ “. למרבה הצער, יש אנשים שכששומעים דעת תורה, למרות שהם מכבדים ואינם אומרים דבר, בפנים הם חושבים שהם יודעים יותר טוב.

אני רוצה לשתף אתכם ברעיון, ששמעתי מקרוב משפחה שלי, שהיה תלמידו של הרב יצחק הוטנר. הוא שאל את הרב הוטנר מהי לדעתו הגישה התורנית הראויה לנושא פוליטי מסוים. הרב הוטנר נמנע מלהשיב על השאלה וכאשר השואל התעקש, הוא אמר לו, “הזכות של הגדולים לענות על שאלות, מבוססת בחלקה על סיעתא דשמיא שהם מקבלים בגלל שמה שהם אומרים ישפיע על העולם. במצב הפוליטי המסוים הזה, מה שיש לי לומר לא ישפיע כלל, ולכן אין לי את סיעתא דשמיא הנחוצה כדי לענות על השאלה”.

אותו מושג נראה במעשה שקרה עם הנודע ביהודה. ביומו הראשון שכיהן כרב בפראג, הוא נשאל שאלה, ותשובתו התבררה כלא נכונה. הוא שאל את השואל, “האם השאלה הזו אמיתית או שהיא רק עיונית?” השואל אמר: “היא היתה עיונית”. אמר הנודע ביהודה: “זה מסביר מדוע התשובה שלי לא הייתה נכונה! אם אין שאלה אמיתית, אין סיעתא דשמיא”.

אני רוצה לשתף אתכם בצורה להבחין מי הוא גדול אמיתי בתורה. תארו לעצמכם אדם שלמד סוגיא במשך תקופה ממושכת והגיע למסקנה עם הוכחה ברורה מה צריכה להיות ההלכה במצב מסוים. לאחר מכן הוא מחפש תמיכה למסקנתו, ומגלה שרבים מהאחרונים הקודמים אינם מסכימים איתו. איך הוא אמור להמשיך?

מצד אחד, בהקדמתו לאגרות משה כותב הרב משה פיינשטיין, שאם הוא חולק על אלה שבאו לפניו, זה לא שחלילה שהוא חושב שהבנתו עדיפה משלהם, אלא ההלכה דורשת לפסוק כראות עיניו, על סמך עיונו בנושא. לעומת זאת, בשו”ת רבי עקיבא איגר 55, אנו רואים שהוא אומר שצריך להיזהר שלא לחלוק נגד הקודמים לו.

יש שאומרים שאת הסתירה הזו חש הרב מבריסק, ולכן השתדל שלא לפסוק הלכה. הוא אמר, “אני לא יכול לחלוק שוב ושוב עם אלה שגדולים ממני, ובכל זאת אני לא יכול לפסוק הלכה נגד המסקנות הנראות לי”.

לאחרונה התקשרתי לראש מוסד כדי לנסות להכניס ילד למוסד שלו. הקדמתי את דברי באמירה, “אני מודה לה’ שאני לא צריך לקבל את ההחלטות שאתה מחליט מדי יום. אכן, אני רואה את התוצאות הטובות שיכולות להגיע מקבלת הילד הזה, ובכל זאת אני מבין את החשש שלך. שה’ יתן לך את הסיעתא דשמיא הראויה.” אנחנו צריכים להיות זהירים כששופטים אנשים בתפקידים ציבוריים.

אני מאמין שאם היינו חושבים על זה, היינו מגלים שבין אם העניין פשוט ובין אם קשה, למי שלא למד את הנושא לעומק נראה שיודעים מה צריכה להיות התשובה הנכונה.

בהחלט – עוד לפני שאנו מציעים את דעתנו – עלינו לחשוב האם אנחנו בכלל ראויים לחוות דעת! זה נכון גם אם למדנו את הנושא מספיק כדי להציע את שלנו. צריכים להודות על כך שאנחנו לא במקום הרבנים שכן הם בדרך כלל מוכנים הרבה יותר לענות על השאלות בצורה מלאה מאיתנו.