“ד”א ישא ה’ פניו וכי הקדוש ברוך הוא נושא פנים והלא כבר נאמר אשר לא ישא פנים אמר הקדוש ברוך הוא כשם שהם נושאים לי פנים כך אני נושא להם פנים כיצד כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת ואדם מישראל יושב הוא ובניו ובני ביתו ואין לפניהם כדי שביעה ונושאין לי פנים ומברכין ודקדקו על עצמן עד כזית עד כביצה לפיכך ישא ה’ פניו וגו’ ” (במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה יא סימן ז)

הגמרא אומרת לנו שלמרות שה’ מתייחס לכולם באופן שווה, הוא מעדיף את היהודים. זאת מכיוון שבעוד שהתורה דורשת שיברכו ברכת המזון רק על ארוחה משביעה, ובכל זאת היהודים מברכים ברכת המזון אפילו אם הם אכלו רק כמות קטנה של לחם (כזית או כביצה). המפרשים שואלים, מה הקשר בין החומרה הזו של ברכת המזון (גם ללא שביעה), לבין העדפת ה’ לכלל ישראל? האם קיימת מצווה אחרת בה היינו יכולים להחמיר ועדיין לקבל את אותה העדפה? או שיש משהו מיוחד במצווה ובחומרה הזו?

בתרבות המערבית ישנה משמעות למזכרות. אנשים הולכים לאירועים ואטרקציות שונות ומביאים מזכרות הביתה אשר בהמשך מחברות אותם למציאות שכבר לא קיימת בחיי היומיום שלהם. לפני שנים שמתי לב שכאשר הנשיא יבוא לעיר לכנס, האנשים המקומיים ישתדלו להצטלם יחד אתו. כולנו מבינים כי לאזרח הפשוט מהכפר אין ממש במשותף עם הנשיא, והתמונה של שניהם המעידה על זיקתם היא באמת יומרה. עם זאת האדם מרגיש טוב בידיעה שהוא היה בנוכחות מישהו שהיה “מוציא ומביא” וכביכול אצילי.

ואכן, לפעמים יש לנו הזדמנות להשתתף באירועים חשובים ולהתחכך עם אנשים גדולים. לפעמים אנו מעריכים את ההזדמנות שהיתה לנו, ולעתים אנו סתם עסוקים במזכרות.

המהר”ם שיק מסביר כדלקמן: כשמקבלים מתנה ממישהו שהוא חבר, זה חייב להיות מהותי כדי שזה ירשים אותנו. עם זאת, אם הנותן הוא הרבה יותר גדול ונותן את המתנה באופן אישי, אז אפילו תכשיט קטן נוקיר ואף ייחשב כאוצר משפחתי.

כאשר אנו חושבים על קבלת התורה אנו יכולים לומר באמת, “היינו שם”. חלקנו למרבה הצער עשויים רק להתחבר לרעמים ולברקים. אבל אחרים מאיתנו יתחברו לאירוע המרכזי: התורה הקדושה שניתנה לנו.

כאשר ה’ נתן לנו את מצוות ברכת המזון, הוא ציווה שכאשר אנו אוכלים ושובעים אנו מחויבים להודות לו. אבל כלל ישראל הבינו שהם לגמרי לא ראויים לקבל אוכל, ולכן הם חשים חובה להיות אסירי תודה לה’ אפילו על מתנה קטנה של כזית.

פרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה, שמראה את ההתרגשות שלנו ללמוד תורה; אפילו המדרש בפרשת השבוע הוא המדרש הארוך ביותר בכל התורה.

בשבוע שעבר למדנו על הפיכת השבת לחשובה. השבוע, כאשר אנו מכניסים את השבת, הפעם לאחר קבלת התורה שוב, עלינו להעריך אותה ברמה גבוהה יותר.

ספרי החסידות מספרים לנו שהחתן זוכה לעלייה בשבת האופרוף שלו, וגם בשבת הבא במהלך השבע ברכות. הם מסבירים שהסיבה לכך היא להדגיש את ההבדל ברמת לימוד התורה שלו, בין כשעדיין לא הייתה לו אישה, ובין אחרי כן שכבר יש לו.

יהי רצון שהשבת הזו, לאחר מתן התורה, תהיה למופת. כשאנחנו מסתכלים אחורה ואומרים, “כן! היה לי חג שבועות מוצלח בשנת תשפ”א!”, זה צריך להיות על עניין לימוד התורה שלנו בבית המדרש (ובכך שבתנו עולה לרמה גבוהה יותר) ולא על הטעם הנהדר של עוגת הגבינה.