“וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר” (במדבר יא:ד)

כיום אנו חיים ב”חברה מודעת לבריאות”. לפני 70 שנה, אנשים עדיין היו מעשנים, שותים, ואוכלים את מה שהם רצו – היה להם מה שהיינו מכנים “החיים הטובים”. נכון שתוחלת החיים שלהם הייתה קצרה יותר, אבל אנשים הרגישו שהם בעצם ממקסמים את “העולם הזה” שבו הם חיו. כיום אנו חיים בעולם של “הסמל האדום” שתיקנו הממשלה כדי להבטיח שלעולם לא נשכח שאנו בוחרים בין “החיים הטובים” ובין “החיים הטובים”. זה אכן נושא שצריכים לחקור.

שמעתי פעם גבר שננזף על הרגל העישון שלו, “אתה יודע שאם אתה ממשיך לעשן כמו שאתה עושה, תוחלת החיים שלך עשויה להתקצר ל-50 או 60 שנה, אבל אם תפסיק עכשיו, אתה עשוי לחיות עד 90.” על כך הוא הגיב ביובש, “מה זה שווה לחיות עד גיל 90 אם אני לא יכול לעשן סיגריה!?”

בימי קדם, הלחם הלבן היה יקר ונחשק יותר. היום מסירים מהלחם הלבן את כל הסובין ושאר חלקים הבריאים והוא הרבה יותר זול מלחם מדגנים מלאים. מה שהיה פעם “לחם עוני” כיום הוא הלחם של העשירים. אני חושב שזה ברור שהשימוש במילה “טוב” הוא יחסי.

אדם ש”מודע לבריאות”, מעדיף בהרבה לחם מחיטה מלאה, בעוד שלמי שמחפש “טעם מעודן”, לחם לבן הוא רצוי יותר. שינויים דומים בגישה נמצאים אפילו לגבי מבנה הגוף של אנשים. בתקופת הרומאים, אנשים חשקו להיות ‘שמנים’, כי זה הראה שהם לא צריכים לעשות עבודה פיזית רבה ושיש להם שירות על ידי אחרים. בימינו, אותם עשירים נוהגים במכוניות יוקרה, ורוכשים חברות במועדוני ספורט יקרים כדי לקבל את הפעילות הגופנית שבעלי הפחות, בלי כל ההטבות בחיים, מקבלים מהמאמץ הפיזי ההכרחי שלהם.

אנשים מסתכלים על אחרים ומקנאים. הם חושבים שמה שיש לחבר או שכן הוא באמת טוב והלוואי שהיה להם את זה. ראיתי מפרש שמסביר, מבוסס על רש”י, שאספסף היו הערב רב; שכאשר כלל ישראל ראו את הערב רב אוכלים, הם קנאו, וזה מה שגרם להם לחטוא.

היה לאדם אחד קרוב שהיה “מכור לבריאות”, אך בכל זאת היה חולה כל הזמן. פעם הוא שאל, “מה זה עוזר לך להיות כל כך בריא, אם אתה חולה כל הזמן?” מקורבו הסביר שמכונה מכווננת היטב יכולה להפוך לבלתי פעילה אפילו עם פיסת אבק קטנה. האדם השיב, “אולי עדיף שתהיה לך מכונה פחות מכווננת שעובדת, במקום מכונה מכווננת שתמיד נמצאת בתיקונים?”

בואו נבדוק אם זה באמת נכון. אם עובדים עם חומר גס, אז זה בהחלט נכון שמכונה עדינה לא תתפקד בכלל. ואם עובדים עם חומר עדין, אז מכונה גסה תחסר את הדיוק הדרוש. הדבר נכון גם לגבי תזונה. פעם היינו מודדים כמה קלוריות אדם צריך בדרך לא כל כך מתוחכמת. אבל, כיום, עם ההבנה הגדולה יותר שלנו לגבי בריאות, זה נעשה באמצעות ממ”ה – מדד מסת הגוף.

החפץ חיים מלמד אותנו שכמו במפה, שבה ערים גדולות מוצגות כנקודות גדולות וערים קטנות כנקודות קטנות, גם בשמים יש מפות עם ערים גדולות וקטנות. אבל שם הם לא מייצגים את מספרי האוכלוסייה. בשמים עיר “גדולה” היא עיר מלאה בתורה ומצוות, ועיר “קטנה” היא עיר שיש פחות מהם. בקיצור, מה שרצוי במציאות אחת, הוא לא מה שרצוי במציאות אחרת. עלינו לדעת שמה שמקדם אותנו מבחינה חומרית לא יקדם אותנו מבחינה רוחנית, כי המטרה הסופית של קיומנו היא הקרבה שנשיג בעולם הבא. הערב רב היו ברמה נמוכה יותר, ולכן הם היו צריכים לאכול אוכל רגיל. אולם כלל ישראל, שהיו קרובים לדרגת המלאכים, עבורם האוכל הזה היה “לא בריא”. עם זאת, הם עשו את הטעות שהם קינאו במשהו שבמצב שלהם בחיים היה מזיק.

לדעתי עלינו להעריך מחדש את הצרכים והרצונות שלנו באמצעות ממ”ה: מדד מצוות הגוף. אם נבחר נכון על ידי התחשבות במה אנחנו צריכים לאכול ומה אנחנו צריכים לעשות, ולא מסתכלים על מה שטוב לאחרים, נוכל להגיע לרמה רוחנית של 100 אחוז מושלם.