לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת ה’ אֱלֹקֶ֖יךָ כׇּל־הַיָּמִֽים׃ (דברים יד:כג)

“אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא אי משום תנויי בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתנינן שיתא סדרי …. אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת ה’ אנן לא מסרינן נפשין אקדושת ה’ ”  (ברכות כ:א)

הגמרא שואלת,”מדוע זה שבדורות הקודמים זכו לנסים, ובימינו לא זוכים להם? אם תרצה לומר שהם למדו יותר תורה מאיתנו, זה לא נכון, שאנחנו לומדים יותר מהם.” הגמרא עונה: – הקודמים מסרו נפשם על קידוש ה’, ואילו אנחנו לא מוסרים נפשינו על קידוש ה’.

הדעת שרגא מציין שהגמרא בסנהדרין (קו:ב) שואלת את אותה שאלה, אך היא נותנת תשובה אחרת: “…אלא הקב”ה ליבא בעי” – לדורות הקודמים הייתה יותר נטייה והרגשה בלבם כלפי ה’.

ברור שחייב להיות קשר בין שתי הגמרות.

הייתי פעם בהלוויה של יהודי פשוט שהיה לו אהבה גדולה לקיום מצוות. הרב שהספיד (שתהיה לו רפואה שלימה) אמר, “ברור לי שבשל התקדמות הטכנולוגיה והשיטות לגידול ולשמירת הפרי, האתרוג שאני מצליח לרכוש בימינו הוא עדיף מאלו שהיו להרא”ש. אולם גם ברור לי שכשהרא”ש ניענע את הלולב והאתרוג שלו, זה הסעיר את השמים באופן שאני לעולם לא אוכל לעשות. והרא”ש יקבל שכר בעולם הבא בדרך ובמקום שלעולם לא אוכל אפילו לתפוס. איך זה יכול להיות?” הוא ענה (מבוסס על הגמרא בסנהדרין שהבאנו לעיל) “שה’ קשוב מאוד להתלהבות ולהתרגשות שעושים בה מצווה. זה לבדו מסביר את ההבדל בין קיום המצווה שלי לבין קיום המצווה של הרא”ש”.

הוא המשיך ואמר, “המנוח עשה את כל מצוותיו בהתרגשות כזו. אין לי ספק שחלקו בעולם הבא יהיה דומה לזה של הדורות הקודמים”.

כיום אנו יכולים לקיים מצוות עם כל ההידורים והחומרות שלהן. לדוגמא, בעיר שבה גדלתי היה רק מניין אחד לשחרית שהיה ראוי להגיע אליו. כמו כן, ההזדמנות היחידה להתפלל מנחה ומעריב היתה רק מיד לפני ואחרי השקיעה. אם פספסת, לא היו שטיבלאך עם מניינים כל רבע שעה להשלים את תפילתך. בימינו, ב”ה, יש לנו את השטיבלאך הללו כדי שבקלות אנחנו יכולים להתפלל עם מניין. האם אתה חושב שזה מביא לקשר טוב יותר עם ה’? האם אלו שמגיעים בדקה אחת לבית הכנסת מנצלים את הזמן והמאמץ שחסכו כדי להתפלל עם יותר כוונה? או שמא אלה שנאלצו ללכת 30 דקות לבית כנסת לכל תפילה הצליחו להתחבר עם ה’ יותר?

אני רוצה להעביר לכם רגש שחוויתי לאחרונה. הלכתי לפרדס לקטוף אתרוג ואחרי שקטפתי אותו הייתי בבעיה רגשית. זו הייתה חוויה יפה לראות אדם שממש פתח את שערי הפרדס שלו, ביודעו היטב שייתכן ויגרם לו נזק, כדי לקיים את מצוות השמיטה. זאת מלבד ההפסד הכספי הכללי שנגרם לו השנה. לקיחת אתרוג ממקום כזה היה באמת זכות. מצד שני, כולנו אוהבים מציאה, והאתרוג שבחרתי לא היה מהודר כמו זה שבדרך כלל הייתי קונה. איך אני אמור לפעול? לקנות אתרוג אחר (באופן שמותר בשנת השמיטה) או להשתמש בזה שקיבלתי ממש בחינם. אני רק אגיד שהתשובה לבעיות אישיות כאלו עבור כל אדם היא הדרך שתחבר אותו חזק יותר עם ה’.

התשובה לשאלתנו המקורית היא שמסירת נפש היא הדרך שמבטאים את הקשר הכי חזק שלנו עם ה’. שתי הגמרות אומרות לנו את אותו הדבר בדיוק. ה’ רוצה שנרגיש קשורים אליו. הדרך המובהקת להשיג את הקשר הזה היא דרך מסירות נפש. להתחבר לה’ זה ‘נס קטן’ שאנחנו יכולים לעשות. באמצעות קשר זה, אנו יכולים לזכות שה’ יעשה עבורנו ניסים גדולים יותר.