בְּטַבְּעֹת֙ הָאָרֹ֔ן יִהְי֖וּ הַבַּדִּ֑ים לֹ֥א יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ׃ (שמות כה:טו)

לאחרונה ביקרתי בשבעה אצל משפחתו של אדם שזכה לחיות עד מעל גיל 90! במהלך עשר השנים האחרונות בחייו היה לו מטפל, אחד מנכדיו, שכולם אמרו שהכימיה ביניהם הייתה יוצאת דופן. בתקופת השבעה הנכד אמר שהוא יצטרך למצוא מטרה חדשה בחיים. אף על פי שעבד בתחומים אחרים, המצווה המיוחדת הזו העניקה לו הרגשה מדהימה של הגשמה.

זה הזכיר לי סיפור ששמעתי פעם על נדיב שלא היה מוכר. התחביב הפרטי שלו היה למצוא יתומים שהם בני תלמידי חכמים, ובחשאי – באמצעות שליח – לתמוך בהם, לעזור לחתן אותם, ולאחר מכן לפרנס אותם בתקופה שהם לומדים בכולל. מישהו שאל אותו פעם, “האם אתה לא מאוכזב מכך שאתה פשוט ממשיך לתת ולתת, ולעולם לא מקבל שום הכרה?” הוא ענה, “אני רוצה להזמין אותך להצטרף אלי אחר הצהריים בשבת”. הנדבן לקח אותו לטיול בשכונה והראה לו משפחות שונות, שלוות ומסודרות, החיות חיים יהודיים. הוא הצביע עליהם ואמר, “אלה ה”נחת” שלי! המשפחות האלה לא מכירות אותי, אבל אני מכיר אותן, ואני מפיק עונג רב מלראות מרחוק את משפחותיהן גדלות ומשגשגות, בידיעה שעזרתי להקל על כך.

הפסוק בקהלת (ז:יב) אומר: ” כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה, בְּצֵל הַכָּסֶף”. חז”ל מסבירים שזה אומר שתמיד יהיו ה”יששכרים” וה”זבולונים”. שותפויות אלו אינן נובעות מהצורך של יששכר להיתמך, אלא הרבה פעמים זה מה שנותן לזבולון את היכולת להרוויח כסף. יש סיפורים בחז”ל לאורך הדורות על אנשים, שכשהפסיקו לתמוך בתורה, או שהם איבדו את עושרם או מתו. אני לא אומר, חס ושלום, שזה חייב להיות, אבל עלינו להכיר שהאפשרות הזו תמיד קיימת.

שמעתי פעם שהגאב”ד ירושלים, הרב יצחק טוביה וייס שליט”א, אמר בסיום של כולל שנתמך על ידי אדם עשיר, את הרעיון הבא: יש שתומכים בתורה ויש המבינים שהתורה תומכת בהם. למי שמבין שתמיכה בתורה היא הזכות שלו, אומר הפסוק “עץ חיים היא למחזיקין בה”. הוא השתמש במשל כדי להסביר זאת: אדם נפל בנהר עם זרם חזק. הוא תפס עץ והחזיק מעמד לחיים היקרים. הוא הבין שהעץ הזה הוא מה שיאפשר את ישועתו. זוהי הרמה הגבוהה יותר של הבנת המשמעות של תמיכה בתורה.

ויש אחרים שתומכים בתורה וגאים בה. עליהם אומר הפסוק “ותומכיה מאושר” הם ירגישו מוגשמים. אבל, אם תחשבו שבזכות תמיכתכם התורה קיימת, אפילו לא תטעמו מ”עץ החיים” – רק תשמחו שעשיתם דבר טוב.

בפרשת השבוע יש מצווה לא להסיר את הבדים מהארון. הרעיון הזה, כפי שמסביר ההפלאה, הוא בדיוק מה שאנחנו מדברים עליו. הבדים נמצאים שם כדי לשאת את הארון, אך חז”ל אומרים לנו שמה שקרה היה בעצם ההפך: הארון נשא את נושאיו. במילים אחרות, הארון יכול היה לשאת את עצמו ובכל זאת יש מצווה לעולם לא להסיר את הבדים. זאת כדי לסמן על מחויבות דו-צדדית. מי שלומד תורה חייב להכיר ולהעריך את התומכים בה. והתומך בה חייב להכיר ולהעריך שללא ההתחברות לתורה, הם יאבדו, אבל התורה עדיין תמשיך להתקיים ולפרוח בלעדיהם.

לאורך המאה ה-20, הוקמו קהילות רבות באמריקה עם אוכלוסייה דתית גדולה. עם זאת, (באופן כללי) רק הקהילות שתמכו בבתי ספר ללימוד תורה המשיכו לפרוח עד היום.

אותו רעיון מתיחס גם על נותני צדקה. ה’ ידאג שמי שזקוק לסיוע יקבל אותו. השאלה היא רק: מי יזכה לעזור לעצמו בעזרתו לעניים?