“וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים” (בראשית כד:א)

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אַבְרָהָם תָּבַע זִקְנָה, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אָדָם וּבְנוֹ נִכְנָסִין לְמָקוֹם וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ לְמִי מְכַבֵּד, מִתּוֹךְ שֶׁאַתָּה מְעַטְּרוֹ בְּזִקְנָה אָדָם יוֹדֵעַ לְמִי מְכַבֵּד. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ דָּבָר טוֹב תָּבַעְתָּ וּמִמְּךָ הוּא מַתְחִיל. מִתְּחִלַּת הַסֵּפֶר וְעַד כָּאן אֵין כְּתִיב זִקְנָה, וְכֵיוָן שֶׁעָמַד אַבְרָהָם נָתַן לוֹ זִקְנָה (מדרש רבה סה:ט)

אנשים בימינו מזלזלים בזקנים. זה נגרם בדרך כלל מהתחושה שמפני שהם מאבדים את המרץ, הם שווים פחות. העולם החילוני משבח את הנוער למען עצמו, אבל התורה אומרת לנו שצריך לעמוד לפני זקן – גם אם הזקן אינו מלומד בתורה – כי הם אלה שבאמת ראויים לכבוד. מדוע יש גישות כל כך הפוכות לדעות שיש לנו על הזדקנות?

אני מאמין שהדרך בה אנו מסתכלים על הגיל תלויה באופן שבו אנו תופסים את חיינו. הזוהר מספר לנו שתינוק נולד עם אגרופים קפוצים, וכשאדם מת, בדרך הטבע ידיו פתוחות. הזוהר מסביר שהסיבה לכך היא שכאשר התינוק נולד, התינוק רואה בעיני רוחו שהוא ייקח הכל, וזה מיוצג על ידי האגרופים הקפוצים. במציאות, מה שיקרה בדרך כלל הוא שהוא לא ישיג הרבה בחייו, והוא ילך לעולם הבא בידיים ריקות. לפיכך, ידיו נפתחות בזמן פטירתו.

יש לי קרוב משפחה שצעיר בערך בעשור מאחיו – הוא נולד כשאביו כבר היה בשנות ה-40 לחייו. הוא שאל אותי פעם, “האם אתה חושב שעדיף להיות בן לאב צעיר ואידיאליסטי או להיות בן לאב שחווה את החיים, מודד מחשבותיו ומגיב רק לאחר חשיבה?” באופן לא מפתיע, אמר לי שהוא מאמין שהאפשרות השנייה נכונה. הבנתי שהוא משווה את עצמו לאחיו. האם יש גישה תורנית לשאלה זו? אני רוצה להציע שהמדרש שלנו מתייחס לזה.

שמעתי פעם ש”ההגדרה של להיות זקן היא מי שחי בעבר ומדבר על מה שעשה.” כל עוד אתה עדיין מדבר על מה שאתה שואף לעשות ועל המטרות העתידיות שלך, אתה נשאר ‘צעיר’, לא משנה באיזה גיל אתה.

יש ביטוי נוסף, “הנוער מבוזבז על הצעירים”. לזה בן דוד שלי השיב, “בעוד שהנוער מבוזבז על צעירים, זקנה מבוזבזת על זקנים.” שמעתי פעמים רבות מאנשים מבוגרים שהם נכנעו לגורלם כי הם חושבים שבשל גילם המתקדם הם כבר לא יכולים להגשים את מה שהם רוצים. תארו לעצמכם מה בן שמונים היה יכול להשיג אם היו לו האנרגיה והמרץ של אדם צעיר.

נראה לי שכשחז”ל מזכירים מישהו שהוא זקן, הם מתכוונים לאדם שהשיג הרבה. דוגמה לכך היא המשנה בברכות “הרי אני כבן שבעים שנה”. לנשיא, על אף שהוא היה אז רק בן 18, היתה באמת תכונה זו של זקנה כפי שחז”ל אמרו בלשון נוטריקון, “אין זקן אלא זה שקנה חכמה” (קדושין לב:ב, רש”י שם). להיות זקן הוא הצהרה על הישגים שאנו יכולים להניח שהשיג, אפילו לפעמים על ידי מי שלא למד תורה. זה לא רק לכבד את הישגי העבר של האדם, אלא שניסיון חייו גם נותן לו את היכולת להגיע בעתיד להשגים חדשים עם דיוק ושלמות יותר. לכך אמר אברהם שהיכולת לזהות שאדם זקן תבדל אותו.

יתכן שבעולם שבו אנו חיים, שבו אנשים בדרך כלל מנסים להשיג דברים שאין להם ערך מהותי, הפוטנציאל העתידי מוערך יותר מהישגי העבר. לפיכך, הם משבחים את הנוער, כי הם מייצגים פוטנציאל. אבל בעולם התורה, שבו יש חשיבות עליונה להישגים, לא רק שמכבדים אדם על העבר, אלא מצפים ממנו להישגים גדולים יותר בעתיד.