מתי אומרים “די!”

קֵ֣ל שַׁקַּ֗י יִתֵּ֨ן לָכֶ֤ם רַחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י הָאִ֔ישׁ (בראשית מד:יד)

קל שקי. .. וּמִדְרָשׁוֹ מִי שֶׁאָמַר לָעוֹלָם דַּי, יֹאמַר דַּי לְצָרוֹתַי, שֶׁלֹּא שָׁקַטְתִּי מִנְּעוּרַי, צָרַת לָבָן, צָרַת עֵשָׂו, צָרַת רָחֵל, צָרַת דִּינָה, צָרַת יוֹסֵף, צָרַת שִׁמְעוֹן, צָרַת בִּנְיָמִין: (בראשית רבה צב:א)

תארו לעצמכם כך: לכלל ישראל היה צבא גדול כשיצאו למלחמה נגד היוונים, ובכך ניצחום. לאחר סיום המלחמה חזרו כהני בית המקדש למחבוא הסודי בו החביאו את השמן הטהור, והנה, כל כדי השמן היו חתומים ומוכנים להילקח מיד להדלקת המנורה מחדש בבית המקדש. אם כל זה היה קורה, האם היינו חוגגים את חנוכה עכשיו? אנו מבינים שהנצחון המופלא של גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וכו’, מביא אותנו להבין מה שעלינו לדעת ולהרגיש תמיד, כלומר שה’ מנהל את העולם. כאשר נראה שהדברים מסתדרים כפי שאנו מצפים באופן טבעי, אנו בדרך כלל לא רואים שה’ הוא המנהל במצבים רגילים אלה.

ראיתי משל על הנושא הזה מאת הרב שמשון פינקוס שלדעתי באמת קולע לעניין.

ילד נכנס לחנות עם ההורים שלו ומבקש מהם לקנות לו איזה ממתק בכמה שקלים. ההורים עונים, “זה יקר מדי!” כשהילד שומע את התגובה הזו הוא עלול להרגיש שהוא אפילו לא שווה את השקלים הבודדים האלה, שכן הילד יודע עם כסף קטן הוא יהיה מרוצה, ובכל זאת ההורים שלו לא מוכנים להוציא עליו את הכסף הזה. המבוגרים אז אומרים לילד, “ההורה שלך באמת אוהב אותך, וזה לא נכון להניח שלא אוהבים אותך רק בגלל שאמרו שממתק הזה יקר מדי.” אפילו עם הצהרת נחמה זו, ילדים רבים לא יהיו בטוחים שההורה שלהם באמת אוהב אותם מאוד.

כמה ימים לאחר מכן, אותו ילד זקוק בדחיפות למשהו נוסף, לא רק לממתק. ההורה מנצל יום חופש מהעבודה, מבלה זמן עצום עם הילד, ומרעיף עליו את אהבתו. כעת הילד בטוח שההורה אוהב אותו. אבל למרבה הצער, עבור הילד הקטן, היה צריך כמעט אסון כדי שיבין את מה שהיה ברור לאחרים.

ההערכה שלנו למה שה’ עושה עבורנו הייתה חסרה (כמו הילד לפני שהיה במצב דחוף), לו היינו מנצחים במלחמה נגד היוונים בצורה טבעית.

כאשר ה’ ברא את העולם, התהליך הופעל באופן שהעולם יהיה שלם במלואו. הדעת תבונות מסבירה את הגמרא, שמלמדת אותנו שה’ היה צריך לומר “די!”, כי מאחר שרצה שהאדם ישלים את העולם, היה עליו להעמיד עולם שאינו מושלם. ה’ רצה שנשלים את עצמנו ואת העולם. זה אומר שהחוסרים הם בעצם ברכה במסווה. בהתבסס על כך, הרב פנחס מסביר שהסיבה הזו שה’ ברא את העולם הזה לא מושלם – כדי שנוכל לראות את ידו ואת אהבתו אלינו באמצעות מה שעלינו לבצע – מסבירה את התפילה שנשא יעקב. יעקב התחנן שנהיה במצב שבו ישועת ה’ מביאה למודעות של אהבת ה’ אלינו, ולכן לא נצטרך עוד שדברים רעים יקרו לנו כדי להרגיש זאת.

בכל שנה בחג החנוכה, מוטלת עלינו החובה לא רק להנציח אלא גם לחיות מחדש את התלהבות נצחוננו, כפי שאנו אומרים בברכה, “בימיןם ההם בזמן הזה”. בדיוק כמו בזמנים ההם, כך גם בזמננו. למרות שאין לנו את המתח הפיזי לעבור את הנסיון  הזה, אנו צפויים להרגיש את אותן רגשות קירבה לה’ שהם חשו, להיות אסירי תודה לה’ על כל הניסים שקורים מדי יום ביומו (בין אם אנו רואים אותם או לא).