לְךָ ה’ הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: יֵשׁ בּוּשָׁה גְּדוֹלָה מִזּוֹ, יִשְׂרָאֵל עוֹבְרִין בְּיַם סוּף וּפֶסֶל מִיכָה עוֹבֵר עִמָּהֶם… (מדרש תנחמה כי תשא יד:ג)

יש ביטוי “שלא לנשוך את היד שמאכילה אותנו”, שאני מאמין שכולנו מבינים. עד כמה זה מגיע ניתן ללמוד ממדרש על פרשת השבוע. הציטוט למעלה מהמדרש תנחומא שאומר ” לְךָ ה’ הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים ” מתייחס לעובדה שכאשר כלל ישראל עברו את הים סוף, מיכה בעצם הביא איתו פסל! המעשה של מיכה לעג לה’ בכך שכאילו לא הכיר את הנס המדהים שמתרחש סביבו. בנוסף, המדרש מספר לנו שכאשר היהודים חטאו בעגל הזהב, הם הביאו את המן כמנחה לעגל. אנו יודעים שהמן הוא “לחם מן השמים” – מאכל שלא קיים בעולם הזה. איך הם יכלו לקחת את הלחם שה’ סיפק להם ובמקום זאת להשתמש בו כדי לעבוד לעגל?!

אולי נוכל להסביר את הקרבת המן הניסי לעגל כי לאחר חלוף הזמן אפילו הפלאי יכול להיראות רגיל – אז אולי הם כבר לא חשבו שזה מופלא. כמו כן, גם העובדה שה’ המשיך לספק את המן לכולם ולא העניש מיד את האנשים שהקריבו את המן לעגל הזהב מחזקת גישה זו. עם זאת, אין זה מסביר כיצד כשמיכה היה בעיצומו של קריעת הים ובעודו במצב הניסי הזה היה יכול להביא אליל איתו.

שמעתי השבוע סיפור מצמרר שסיפר הרב רודרמן, ראש ישיבת נר ישראל, אותו שמע מהחפץ חיים. הייתה איזושהי מחלוקת בראדין וילד של אחד הצדדים מת בגיל צעיר מאוד. ניגש החפץ חיים אל האב ואמר לו: “אתה לא מבין שזה אות משמים? די!” על כך הגיב האיש, “גם אם כל הילדים שלי ימותו, אני חייב לוותר על חייהם בשביל מה שאני יודע שהוא נכון”. ההיגיון המעוות הזה אכן מעורר מחשבה.

לעתים קרובות אנו גם לא מכירים את יד ה’. הרב אהרן לייב שטיינמן היה פעם אורח מכובד במלווה מלכה שבו נכחו 200 עשירים, כדי לגייס כספים לצדקה. בעלי הצדקה קיבלו הזדמנות לשאול את הרב שטיינמן כל שאלה שיש להם. אחד מהם שאל: “אנחנו מבינים שיש לנו אחריות לתת צדקה, אבל למה אנחנו צריכים להתמודד עם הדפיקות הבלתי פוסקות בדלתותינו ושיחות הטלפון הבלתי פוסקות, שלא נותנות לנו הפוגה?” על כך ענה הרב אהרון לייב באמירה הבאה: “מעולם לא הייתה צמיחה כזו בעושר אצל כלל ישראל בפרק זמן כה קצר. ברור לי שהסיבה להגדלת השפע הזה של העושר הייתה על מנת לבנות מחדש את כלל ישראל. אתם האנשים כאן קיבלתם את המשימה הזו. אם מישהו מרגיש שזה קשה מדי, ה’ ימצא אנשים שיחליפו כל אחד ואחת מכם”. מיד השתרר שקט מוחלט בחדר ולא נשאלו עוד שאלות מתנשאות.

אני מאמין שה”סטירה בפרצוף” הזו הובילה את העשירים האלה לתחושתם ועזרה להם להבין שרכושם ועושרם הגיעו מה’, ולא בגלל החוש העסקי שלהם. אז למה ה’ נותן לנו להטעות את עצמינו לחשוב שאנחנו יצרנו את העושר בעצמנו? התשובה לכך ברורה: זהו נסיון משמים.

חבר שלי סיפר לי פעם שהוא ראה מנכ”ל של ארגון צדקה חולף על טרמפיאדה שבה היו אנשים שזקוקים לטרמפ. “אין לי זמן לתת לאנשים טרמפים כי יש לי הרבה דברים אחרים לעשות היום”, אמר המנכ”ל. חבר שלי העיר לי, “תראה את המוזרות של המצב. למנכ”ל זה יש מכונית רק בגלל הנדיבות של התורמים של הארגון. הוא לוקח את ההטבה הזו כמובן מאליו, ולכן אין לו חמלה כלפי אחרים”. אני זוכר שלאחר ששמעתי את האמירה הזו חשבתי לעצמי – “כולנו מנצלים את הברכות שה’ נתן לנו. אנחנו לוקחים את הכוח שה’ נותן לנו לצורך לימוד תורה ומשתמשים בו לעיסוקים של מה בכך. האם זה לא כמו להאכיל את המן לעגל מעשה ידי אדם?”

יהי רצון שנזכה כולנו להפנים את המסר של החלק השני של הפסוק “וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים” – שנתבייש כשאנו מכירים את הסתירות שבמעשינו, ולכן נתקן את דרכינו.