נפרדים

איכה אשא לבדי (דברים א:יב)

חז”ל אומרים שלא במקרה התורה משתמשת במילה “איכה” בפסוק זה. נראה לי שבכל פעם שמוזכרת המילה “איכה” הדבר מתייחס לרגשותיו של כלל ישראל לגבי מקומם בעולם. הבה נחקור את הרעיון הזה עוד יותר.

אני חושב שבאופן כללי אנשים מבינים שזה שגלינו מארצינו הייתה והינה עונש על שניצלנו לרעה את הזכות שלנו לחיות בארץ ישראל ולהיות עם ה’. נראה שיש יצר הרע שגורם ליהודים להרגיש שהם חייבים להשתלב בחברת הגויים הסובבים אותם. במקום שנהיה בטוחים, מכובדים וגאים להיות נפרדים משאר העמים, רוצים להיות “אחד מהחבר’ה”. כשהייתי בבית הספר היסודי, הרבי שלי לימד אותנו מושג מרתק, שכאשר יהודי לא עושה “קידוש”, הגוי יעשה “הבדלה”. כלומר, אם לא נפריד את עצמנו מהגויים באמצעות ההערכה להיותנו יהודים, הגויים יבררו אותנו מתוכם בבוז ובלעג כדי להבטיח שלא נתערבב איתם.

בדרך כלל, כשיוצאים לגלות ונאלצים להתמודד עם דעות קדומות ובידוד עקב קרבתינו עם הגויים, אז הולכים ומעריכים את הזכות שלנו להיות חלק מהעם הנבחר, מה שמביא להשתוקקות לשוב אל ה’ ולארץ ישראל. נראה לי במובן מסוים שהגלות היא לא רק עונש, אלא הכנה לתחושות של הגשמה והעשרה בסופו של דבר בשרותינו את ה’.

יש משלים המסופרים על נסיך שחי כילד יחיד בארמון, והשתוקק לשחק עם ילדים אחרים בחוץ. הנסיך היה כל כך מתוסכל עד שהוא ברח מהארמון. כשיצא החוצה, המוני העם גנבו את תכשיטיו ובגדיו המשובחים והטרידו אותו רק כי הוא היה בן מלוכה. כשהנסיך סוף סוף חזר לארמון, הוא בכה לאביו על ההטרדות. אביו ניסה לנחם את בנו הצעיר באומרו, “הם פשוט מקנאים!” אבל הילד לא הצליח להבין למה אביו מתכוון.

זה המעגל שאנחנו חייבים לצאת ממנו.

יש הרבה שאומרים “הלוואי שהמשיח יבוא!”. אבל, כששואלים אותם, “למה אתה רוצה את המשיח?”, הם מסבירים כיצד ישתפרו חייהם כשהמשיח יבוא. למשל, יגידו: “כשיבוא משיח, הוא ישלם לי את החשבונות!”. “כשיבוא המשיח, ידידי יתרפא”, וכן הלאה. אם כששואלים אותם, “אם היית יכול לקבל את אותן תוצאות בלי ביאת המשיח, האם היית מרוצה?”, התשובה היא “כן”, אז הם לא מוכנים לצאת מהגלות. מהו המבחן כדי לדעת אם אנו באמת משתוקקים לגאולה? התשובה היא; כשאנו בוכים על חסרונו של בית המקדש בירושלים. ה”שפת אמת” כותב על דברי חז”ל, “כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה”, אלו שעבורם בית המקדש הוא רק דרך לקבל ‘הטבות’ בחיים, לא רק שהם לא מתאבלים על חורבנו, אלא שהם גם לא ישמחו בבניינו מחדש. רק אותם אנשים שמכירים מה הפסידו, יכולים לשמוח כשה’ ממלא חסרונם.

כאשר אנו אומרים בתשעה באב את הקינה “אוי מה היה לנו”, אנו מדברים על דימוי של עם ה’, ומבינים שחורבן בית המקדש גרם לאובדן קרבתנו לה’. במקום זאת, אנו מוצאים את עצמנו כאומה שמול שאר העולם יכולה רק להתנצל על היותה העם הנבחר. זו לא צריכה להיות עמדתו של מי שנמצא בגלות. (ראה עמק דבר דברים לג:כח, שמביא את הגמרא בסנהדרין קד:ב – אמר רבא אמר רבי יוחנן אמר הקב”ה אני אמרתי “וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל” (דברים שם) עכשיו יהיה בדד מושבם (“איכה ישבה בדד”).

יהי רצון שנעמוד “בטח בדד”, ובזכות ההערכה הזו, נזכה לראות את הגאולה במהרה בימינו.