“כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם…” (דברים ל:יא)

הרמב”ם בספרו “משנה תורה” יש עשרה פרקים בהלכות תשובה. אולם השולחן ערוך מדלג על הלכות תשובה לגמרי! הרב יעקב קמנצקי שואל, מדוע לא נכללה מצווה כה חשובה בשולחן ערוך?

אתחיל את ההסבר עם גמרא מרתקת על סיפורו של ר’ אלעזר בן דורדיא. הגמרא מספרת שהוא חטא עד למצב רוחני לכאורה בלתי הפיך. אולם בשלב מסוים, כשהבין את גודל מה שעשה, הייתה לו חרטה גדולה ו”הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו” אז “יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא”. קראו הבת קול “רבי” אלעזר בן דודיא, כלומר שהגיע לדרגת תנא! נראה שהגמרא אומרת שתשובתו התקבלה. אבל זה קשה להבין, שרבי אלעזר לא אמר וידוי, ולדעת הרבה פוסקים, כולל הרמב”ם, שכדי להיות תשובה שלמה צריכים לומר וידוי. אז איך התקבלה התשובה של רבי אלעזר?

בדומה לכך אומרת הגמרא שמי שנותן צדקה כדי שיתרפא בנו נחשב כ”צדיק גמור”. הגמרא גם אומרת שמי שקידש אשה “על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו”. אבל איך זה מספיק טוב?! אנחנו יודעים שאתמול חטא האיש הזה ולא עשה את כל תהליכי התשובה? (שהרי אילו עשה את כל מה שצריך, לא היה חידוש בגמרא). איך אנשים אלו יכולים להיחשב צדיקים אם לא עשו תשובה כמו שצריכים?

נראה שהרב יעקב קמנצקי מתכוון שאמנם יש ברמב”ם סדרה של הלכות תשובה, אבל לא תמיד צריך ללכת בדרך המדויקת כדי לחזור בתשובה. ייתכן שיש דרכים אחרות בהתאם לסוג האנשים ולסוגי החטאים. לכן אומר הרב יעקב שההלכות הנכללות בשולחן ערוך הן אלו שהן מוגדרות ובלתי משתנות; חלות על כולם בדיוק באותה צורה בכל המצבים – מה שאין כן בתשובה, ולכן הוא אינו נכלל.

כדוגמה לרעיון זה אומר הרב אהרן קוטלר שבאמצעות לימוד תורה אפשר לעשות תשובה על חטא שעשה, אם כי נראה שאין קשר בין לימוד תורה להחטא עצמו.

אנו רואים רעיון זה במצוות והנהגות אחרות, שבהן ייתכנו הבדלים בין אנשים שונים. לדוגמה, כמות החסד שמחויבים לעשות עשויה להיות שונה מאדם לאדם. בדומה לכך אומרת הגמרא שלתלמיד חכם “צריך שתהיה בו שמינית שבשמינית של גאווה”, ואילו לאדם רגיל גאווה כלשהו לא מתאימה. אנו רואים שיש היבטים של לימוד התורה שונים לכל אחד ואחד.

זכיתי לשבת אצל הרב משה הלברשטאם, הפוסק הידוע וצאצאיו של דברי חיים מצאנז. פעמים רבות נכנסו אליו אנשים כדי לברר באיזו דרך תשובה עליהם ללכת על חטא שחטאו. התשובה שלו תמיד הייתה מותאמת אישית לאותו אדם. לחלק זה היה מתן סכום של צדקה, אצל אחרים אמירת תהילים, או לימוד תורה, צום, וכו’. נראה לי שהסיבה לכך היא בגלל שמטרת התשובה היא להחזיר את האדם ליחסיו עם ה’. במצבים רגילים מתקיימים כל אותן הלכות שכתב הרמב”ם. אבל במצבים מסוימים נוכל אולי למצוא מסלול חלופי.

אם ניקח צעד אחורה ונקלוט את מה שאמרנו עד עכשיו, אני מאמין שנמצא קנה מידה של איך לעשות תשובה. לכל אדם שחטא חלילה הייתה רמת מרד שונה, ולכן יש לו רמה אחרת של תשובה שיש לעשות. יש את הדרך הרגיל שנמצא ברמב”ם, שלפי דעתי הרמב”ם אומר לנו שזו הדרך המובטחת. לכן אנו שואפים ללכת על פי צעדי הרמב”ם. אבל זה לא שולל את העובדה שיש דרכים אחרות לעשות תשובה שלמה. למעשה, הרמב”ם עצמו כותב (תשובה ב, א) “זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה.. זהו בעל תשובה גמורה”, למרות שלא קיים את כל צעדי הרמב”ם!

בעוד עשרת ימי התשובה בפתח, אני חושב שכולנו צריכים לקחת בחשבון שלה’ יש דרישות אישיות מכל אחד מאיתנו. צריך לחשוב כמה תשובה “רגילה” יש לעשות, וכמה תשובה “אישית” יש לעשות לפני יום הדין.

יהי רצון שנזכה לחשוב נכון.