שרות עצמי

וְאַנְשֵׁ֣י סְדֹ֔ם רָעִ֖ים וְחַטָּאִ֑ים לַה’ מְאֹֽד׃ (בראשית יג:יג)

“האומר שלי שלי ושלך שלך, זו מדה בינונית. ויש אומרים, זו מדת סדום” (פרקי אבות ה:י)

נראה לי די מוזר שיש שתי הערכות כמעט הפוכות במשנה, או מדה בינונית או מדת סדום. אציג הסבר המבוסס על תורתו של הרב שלום שוודרון: יש אנשים שהם הוגים עמוקים ויש אנשים שהם פשוטים ושטחיים. למרבה הצער, לרוב, אנשים לא חושבים הרבה, ולא מבינים שיש להם חובות מעבר למה שברור. לכן, הם מרגישים “שלי שלי, ושלך שלך.” אכן, זה פשוט ותמים, אבל לא משהו שמראה שום מחשבה מעמיקה או כוונות רעות, אלא באמת מדה בינונית.

הרב שלום מספר על מקרה כשנסע לחו”ל. היה מוגבל בשיחתו, כיוון שלא דיבר את שפת האם של המדינה שבה ביקר. הוא שם לב שהבעלים של חנות מסוימת נראה יהודי, ושאל אותו ביידיש על הפריט שעליו לרכוש. הבעלים ענה לו מאוד קצר וענייני, בצורה מאוד לא ידידותית. הרב שלום חשב שזה קצת מוזר. למרות זאת, הוא רכש את הסחורה ועזב את החנות. זמן מה לאחר מכן פגש את אותו בעל חנות, שהפעם איחל לו “שלום עליכם” חם, שואל אותו מאיפה הוא ודיבר אליו במילים טובות. הרב שלום היה תמה על סוג זה של אישיות “ג’קיל והייד”. הרב שלום שאל את מארחו לגבי הסבר אפשרי לשינוי ההתנהגות של בעל החנות. המארח שלו צחק ואמר, “התשובה ברורה! כשהיית בחנות שלו ומסתכל על הסחורה שלו, הוא פחד שאולי תבקש הנחה או נדבה, והוא לא רצה למכור את הסחורה שלו בזול יותר. אבל מחוץ לחנות הוא התייחס אליך כמו ייחסי כל יהודי טוב והגון”. (אכן הגמרא אומרת לנו ” אדם ניכר בכוסו כיסו וכעסו” (ערובין סה:ב) – אחת הדרכים לבדוק אדם היא עם ‘כיסו’ – התנהגות שלו בעניינים כספיים מגלה את פנימיותו).

אנשי סדום חיו בחיק הפאר עם כל מותרות החיים. הם פחדו מזרם של אנשים שילחצו על המשאבים ה”מוגבלים” שלהם, ויגרום להם לוותר על קצת מהחיים הטובים כדי לתת לאחרים. כדי למנוע זאת הם פיתחו פילוסופיה, “שלי שלי, ושלך שלך”. זהו גם היסוד הבסיסי של הקומוניזם. אנשים לא נותנים צדקה, ובמקום זה מצפים מכל אחד למשוך את משקלו ולא להיות טפיל. אבל קראתי שאלו ששולטים בממשלות הקומוניסטיות מנהלים אורח חיים עשיר יותר מהעם הפשוט. האם זה באמת המודל של קומוניזם? התשובה ברורה: הם יצרו פילוסופיה כדי שיוכלו לקחת מאחרים.

מנקודת המבט התורנית, אנו מבינים שאם ה’ נתן לנו את היכולת לעזור לאחרים, זה מה שעלינו לעשות.

אני רוצה לשתף אתכם באירוע, שבעיני הוא דוגמא לפילוסופיה של מידוס סדום. אדם התלונן בפניי שבחברה של היום קשה לעשות את מצוות הכנסת אורחים. כששאלתי אותו למה, הוא ענה, “רוב הנוודים מפחידים מכדי להכניס אותם לביתי, ונראה שכל השאר לא צריכים הכנסת אורחים “. אתגרתי את האיש, “אתה גר במרחק של 5 דקות הליכה מישיבת מיר. יש הרבה בחורים שצריכים מקום לקרוא לו “כמו בבית”. הם די נורמליים ועם הבחורים אפשר בקלות לקיים את המצווה הזו”. הוא חזר אלי למחרת לאחר התייעצות עם אשתו שאמרה שאינה מוכנה לקבל על עצמה חובה רצינית זו, שכן אם היא הייתה מארחת בחורים, היא חוששת שלא תמלא את חובתה ברמה מספקת, ולכן היא החליטה לא לקחת המצווה על עצמה. שוב, היבט של אנוכיות. המידה של סדום מייצגת אדם שאינו מוכן להיפרד ממעמדו בחיים ולהכנס את עצמו לנעליו של מישהו אחר, שכן הדבר עלול לגרום לו לאבד חלק ממה שיש לו.

פעם שמעתי מגדול שהעונש של סדום היה שעכשיו הם לא יכולים לגדל או לייצר שום דבר משלהם. הדבר היחיד שהם יכולים לעשות לפרנסתם הוא לעזור לנזקקי העולם להתרחץ ולהתחדש באקלים ובמינרלים שלהם. ה’ גרם לדברים להיות כך כדי שתושבי סדום ייאלצו לעזור תמיד לזולת תוך הסתמכות על אחרים למחייתם. בואו כולנו נלמד מהם כדי שלעולם לא נגיע למצב שאנחנו צריכים את הלקח הזה שנלמד אותנו.