תזונה מועילה

וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח (במדבר יא:ז)

הגמרא אומרת שהמן, שמתואר “כזרע גד לבן” (שמות טז:לא), נקרא “לבן” מפני “שמלבין עונותיהן של ישראל מחטאיהם” (יומא עה:א).

חבר סיפר לי פעם סיפור ששמע ישירות מתוך בעל הסיפור, שלמד לפני שנים בראדין אצל החפץ חיים. לחפץ חיים הייתה תקנה בישיבתו: התלמידים מותרים ללמוד רק את המסכת של הישיבה. אולם לצעיר הזה היה תשוקה בוערת ללמוד מסכת נזיר. כשכבר לא היה מסוגל לשלוט בעצמו, הוא החליט לשבור את הכללים וללמוד בחשאי את המסכת הזו. הבעיה הראשונה שלו הייתה שבכל הישיבה הייתה רק ש”ס אחת; אם מסכתת נזיר היתה תמיד בשימוש, אנשים היו מתחילים לחשוד בו. אז, הצעיר החרוץ הזה נסע 10 ק”מ לרבנית שלבעלה ז”ל היה סט מלא של ש”ס, והוא שכנע אותה להשאיל לו את הכרך הזה. חייו היו מאושרים – הוא למד את הסדרים הקבועים של הישיבה והצליח גם בלימוד מסכת נזיר. עד שיום אחד הגיע לתוספות אחת שלא הצליח להבין. הוא לא היה יכול לשאול אף אחד אחר בישיבה, כי ברור שהיו שואלים אותו, “למה אתה כל כך מתעניין בתוספות בנזיר?!” יום אחד באמצע הסדר, הוא ישב בדיכאון על מקומו וחלם להבין את התוספות. בדיוק אז ניגש אליו החפץ חיים והציע לו ללמוד כמה מראי מקום. הוא חפש את מה שהציע החפץ חיים, ולהפתעתו מצא הסבר לקושי שלו בתוספות. זה בלבל אותו: איך ידע החפץ חיים שהוא לומד נזיר ואיך ידע שהוא תקוע בתוספות הזה? התחושה הלא נעימה שיושבים לו על הזנב הטרידה אותו עד שהוא עזב את הישיבה!

במשך ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר, כשמישהו חטא היה צריך ללכת יותר רחוק מאוהלו כדי לאסוף את המן. אפשר לדמיין שחוץ מיסורי מצפון, לאותם אנשים תהיה הרגשה שה’ עוקב אחריהם. זו אולי משמעותו של הפסוק בדברים ח:ג, המדבר על הענוי של הצורך לאכול את המן.

אנו יכולים בקלות להבין את מחשבותיהם של יהודים אלה שהעדיפו “אשר נאכל במצרים חינם” (במדבר יא:ה), שהם רצו להשתחרר מ”בדיקה מדוקדקת”.

החפץ חיים נהג לומר שכל המצאה מומצאת כדי ללמד אותנו משהו, לעזור לנו בשירותנו לה’.

לפני זמן לא רב, בבית כנסת בירושלים, השתמש אדם בשירותים במהלך שחרית של יום חול, וכשיצא מצא רק אחד מזוג התפילין שלו. השני היה חסר! האם מישהו גנב רק תפילין אחד? הוא פנה מיד לגבאי והם הסתכלו בצילומי האבטחה וראו משהו מוזר: מישהו יצא מבית הכנסת עם רצועת תפילין נגררת מאחוריו. הגבאי הלך לביתו של האיש הזה ושאל אם מצא תפילין אחד, ובעל הבית התפלא ואמר: “כן, למעשה מצאתי. כשחזרתי אחרי התפילה, נכנסתי לביתי ושמתי לב שתפילין אחד נפל על הרצפה”. הגבאי הצליח להחזיר את החפץ האבוד הזה לבעלים, וזכינו לסיפור שמחזק אותנו לזכור שכל מעשינו מוקלטים.

כעת אנו יכולים להבין את דאגתו של ה’ בתלונות בני ישראל שרצו לאכול מאכלים אחרים מלבד המן. ה’ נתן לנו את המן כדי לעזור לנו לעמוד על הקו הישר. האמירה שרוצים להיפטר מהבדיקה הזו מרמזת שרוצים לפעול כרצוננו, בלי מעקב.

כיום עוקבים אחרינו ללא הרף על ידי אלפי מצלמות אבטחה, וגם על ידי הטלפונים הסלולריים שלנו. כפי שלמדנו במהלך הסגרים של מחלת הקורונה, “הם” תמיד יודעים איפה אנחנו נמצאים. זה הופך את המשנה באבות, “עין רואה ואוזן שומעת”, לממשית ומשמעותית עבורנו. הבה נפנים את המשנה הזו כדי להבטיח שלא נגרם נזק לנפשנו שעלול בעתיד לחזור ולהביך אותנו.