“וְיָתֵ֛ד תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ עַל־אֲזֵנֶ֑ךָ…וְכִסִּ֥יתָ אֶת־צֵאָתֶֽךָ. כִּי֩ ה’ אֱלֹקֶ֜יךָ מִתְהַלֵּ֣ךְ ׀ בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֗ךָ” (דברים כג:יד-טו)
בפרשת השבוע, התורה מספרת לנו שכאשר יוצאים למלחמה, יש הלכות כדי לשמור על סטנדרטים של מוסר והיגיינה. אחת מאותן הלכות היא לוודא שאין צואה בקרבת המחנה הצבאי. הלכה זו חלה גם כאשר מתפללים. למעשה, הרמב”ם אומר “המתפלל ומצא צואה במקומו הואיל וחטא מפני שלא בדק עד שלא התפלל חוזר ומתפלל במקום טהור” (הלכות תפילה ד:ט) (מקורו מגמרא ברכות כב:ב). קשה להבין כיצד ניתן לבטל תפילה שלמה, רק בגלל שלא בדק אם יש דבר מאוס סביבתו.
ראיתי מפרשים המעירים על הניסוח המדויק של הרמב”ם, שאומר שמכיוון שחטא, עליו להתפלל שוב. הוא אינו אומר שהתפילה פסולה, אלא החטא מספיק גדול כדי לחייב אותו לחזור ולהתפלל. במילים אחרות, יכול להיות שבעוד שהתפילה עצמה היא תפילה כשרה, האדם עצמו לא מילא את חובתו להתפלל, בשל רשלנותו.
ברצוני להציע רעיון כדי להסביר את המושג, שלמרות שהתפילה היא תפילה תקפה, המתפלל לא מילא את חובתו.
אני חושב שזה מובן מאליו שכאשר רוצים להתפלל, צריכים לוודא שהסביבה מתאימה למי שעומד מול מלך. מי שמזניח את בדיקת סביבתו, עשה עבירה גדולה המחייבת אותו להתפלל שוב, כי הוא לא הראה את הכבוד הראוי למי שעומד מול המלך, ולא בגלל שהמילים בתפילתו היו חסרות. עם זאת, אם הוא היה במקום בו לא הייתה סיבה לחשוש שיש צואה בקירבתו, ולאחר מכן נמצאה שם צואה, הוא בכל זאת מילא את חובתו להתפלל מכיוון שלא התרשל בהכנת מקום ראוי להתפלל מול המלך. זה דומה לרעיון שנמצא בביאור הלכה, שאומר “מי שנאנס ואין לו במה לכסות דלכתחלה מוטב שלא יתפלל כלל” (סימן צא – ד”ה יצא) (למרות שאם בכל זאת התפלל, הוא קיים את מצוות תפילה).
אני חושב שהמסר שעלינו ללמוד מכך הוא שאפילו כשמקיימים מצוות בבתינו, האווירה צריכה להיות כזו המתאימה לביצוע מצווה אשר ה’ ציווה עלינו. הזדמן לי פעם להציע לרב גדול לקיים מצווה, אולם בנסיבות אלה לא ניתן היה לעשות זאת במקום מכובד. הוא אמר שהוא מוותר ומעדיף שלא לעשות את המצווה כלל, מאשר לעשות המצווה במקום שאינו מתאים.
יהי רצון שנזכה תמיד להגשים את המילים שנמצאו בריבון העולמים לומר לפני קידוש: “ונהיה מכבדים בעיניך”, שנקיים המצווה לקדש שבת בצורה מכובדת בעיניך.
