תמיד מקושר

וַיִּבְחַר־ל֣וֹ ל֗וֹט אֵ֚ת כׇּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּסַּ֥ע ל֖וֹט מִקֶּ֑דֶם וַיִּפָּ֣רְד֔וּ אִ֖ישׁ מֵעַ֥ל אָחִֽיו׃ (בראשית יג:יא)

רש”י: מקדם …וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה הִסִּיעַ עַצְמוֹ מִקַּדְמוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם; אָמַר אִי אֶפְשִׁי לֹא בְּאַבְרָם וְלֹא בֵאלֹקָיו: (בראשית רבה מא:ז)

יש שאלה מפורסמת ששמעתי לראשונה מהמשגיח מליקווד, הרב מתתיהו סולומן (שתהיה לו רפואה שלימה): הקב”ה קילל את הנחש ב”ועפר תאכל כל ימי חייך” (בראשית ג:יד), מה שנראה קצת מוזר כי אפשר למצוא עפר בכל מקום. איזו קללה זו למצוא את האוכל שלך בשפע בכל מקום שאתה נמצא?

אני רוצה לשתף אתכם באירוע שקרה לפני שנים רבות כשגרתי בשכונת עזרת תורה בירושלים. מישהו עבר תאונת דרכים והפך לנכה זמנית כתוצאה מכך, אך לאט לאט הוא החלים. לאחר כחצי שנה הוא הצליח להסתובב בכיסא גלגלים, אחר כך הוא עבר להשתמש בהליכון, לאחר מכן הוא השתפר ונשאר על קביים. יום אחד ראיתי אותו מברך את חברו כשהוא עומד ללא עזרה! חברו התפלא ואמר, “בבוקר, כנראה יש לך הרבה מאוד כוונה כשאתה מברך ‘זוקף כפופים’!” התערבתי ואמרתי לחבר שלו, “ומה איתך?” הוא ענה, “למה אתה מתכוון?”, אבל אחרי רגע הוא הבין שהתכוונתי שלא צריך להיות נכה כדי להודות לה’ על היכולת ללכת. מה שקורה לרובינו הוא שאנו נוטים לקבל דברים כמובנים מאליהם, ושוכחים שיש נותן בצד השני – אבינו בשמים, הקב”ה. המכשולים האלה בחיים שם כדי להזכיר לנו שיש מערכת יחסים שאסור לנו לשכוח ממנה.

אנו נמצאים במצב קשה, אבל אני חושב שכולנו מבינים שללא חסדי ה’, לא נוכל להיחלץ מעמדתנו. מי שחושב שישועתנו תבוא מצה”ל, מזכיר לי מקרה מלפני כ-15 שנה. שאלתי ילד קטן על מה הוא מתפלל בראש השנה? הוא אמר, “על ציונים טובים בבית הספר, ולהיות בריא.” שאלתי אותו בחזרה, “ומה עם אוכל?” הוא הביט בי בהלם ואמר, “אני לא מודאג מזה! אני מקבל את זה מאבא שלי!” לא לקח הרבה זמן להסביר לו שגם האבא שלו צריך לקבל את האוכל הזה מאיפה שהוא.

אני רוצה להזכיר נסיון שכולנו עוברים שצריך חיזוק. קל להתרכז באמירת תהילים במשך שבוע; אולי אפילו לשבועיים. אבל ככל שזה נמשך, הכוונה שלנו באמירת תהילים נחלשת. לא רק זה, אלא שאנו נוטים לראות את המצב כפחות דחוף ממה שחשבנו עליו רק לפני זמן קצר. זוהי השפעתו של היצר הרע.

בפסוק המקור שלנו מסביר רש”י שלוט לא רצה שום קשר לאברהם ולא לאלוקיו. מאיפה רש”י ידע זאת? ראיתי פעם הסבר שזה בגלל שהוא עבר למקום שלא צריך גשם, כמו שכתוב בפסוק הקודם “כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה…”. הוא לא רצה לגור במקום שדורש קשר מתמיד עם ה’. כך גם עם הנחש. הקללה הגדולה ביותר היא שה’ אומר, “קח את כל האוכל שלך ועזוב אותי!” לעומת זאת, כאשר ה’ נתן את המן במדבר, מתוך אהבתו לבני ישראל, נאלץ העם לאסוף את המן כל בוקר, כדי לחזק את הקשר עם ה’.

אלו מאיתנו שעלו מחו”ל, לרוב גדלנו עם הרעיון שגשם הוא רק טרחה. לאחר שהיינו כאן בארץ ישראל במשך זמן, אנו מעריכים כל טיפה כשאנו מתפללים באמת לגשם. תנו לתפילותינו לגשם להיות כמו מי שמתחנן לאביו לעזרה. הדחיפות צריכה להיות לא רק שה’ ירעיף עלינו את ברכותיו בתחום היבול, אלא גם לביטחון שלנו, כי רק אבינו שבשמים יכול לעזור לנו בכל זה. אם ניקח את הזמן לחשוב על זה, כולנו נגיע להכרה הזו.