תנאי עבודה

וְעַ֛ל כָּל־נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא (ויקרא כא:יא)

התורה אומרת לנו בפרשת השבוע שאסור לכהן הגדול לטמא את עצמו על ידי השתתפות בהלוויה של אחיו, אחיותיו ואפילו הוריו, כי הוא בשירות ה’. זה די מרשים, שכן מצד שני התורה קובעת שכהן הדיוט מותר לטמא את עצמו, ולמעשה, לפי דעה אחת בגמרא, חייב הכהן הדיוט לטמא את עצמו! אכן, נראה מוזר שאהרן הכהן, שהיה הדוגמה המעולה לדאגה להזולת, יצטרך לנהוג כאילו בחוסר רגש כלפי אהוביו, כולל הוריו שגידלו אותו. מה כל כך מיוחד בכהן הגדול? התשובה הברורה לשאלה זו היא שאיכשהו, מערכת היחסים החזקה שלו עם ה’ מונעת את יכולתו לשחרר את עצמו מאותה מערכת כדי להיכנס למערכת אחרת.

יש סיפור על החפץ חיים, שלקח לי זמן להבין. לחפץ חיים היה בן שהיה צדיק גדול. הבן חלה בעת עשיית מצווה ולבסוף נפטר באמצע של עשיית מצווה אחרת. בעת פטירתו היה החפץ חיים מחוץ לעיר ובלתי ניתן להשגה, וכך נקבר הבן ללא נוכחות אביו. כשהקהל חזר מההלוויה, הגיע החפץ חיים לעיר ולאחר שסיפרו לו מה קרה, סיפר את הסיפור הבא: במהלך האינקוויזיציה הספרדית הייתה אישה עם ילד יחיד. כשהיתה לילד הזה הבחירה להתנצר או למות, הוא בחר למות. באותו שלב הסתכלה האם לעבר השמים והצהירה, “רבונו של עולם, אין דבר בעולם שאני אוהבת מלבדך חוץ מהבן שלי. עכשיו, כשהבן שלי איננו, אני אשתמש גם באהבה הזו בשבילך לבד!” החפץ חיים אמר: “גם אני רוצה לומר את ההצהרה הזאת: ה’, אהבתי מאוד את בני, ועכשיו כשהוא איננו, אני נותן לך את האהבה הזו”.

מה שלא הבנתי זה שאמנם יכולה להיות תחרות לגבי אהבתו של אדם (למשל עם שני בנים או שני אחים), אבל אפשרי לאדם לאהוב גם את אביו וגם את בנו בו זמנית. לא נראה לי שיש בכלל סתירה! אז איך אהבתו של אדם לה’ מצטמצמת על ידי אהבתו גם לילד שלו באותו הזמן?

למחשבים של היום יכולים להיות מספר חלונות פתוחים בו-זמנית, ובכל אחד מריץ תוכנה אחרת, ללא התנגשויות ביניהם. עם זאת, ככל שיהיו יותר חלונות פתוחים, כך ייקח יותר זמן לבצע פקודה – כי ישנה מגבלה למה שניתן לעשות בבת אחת על ידי המעבד הפנימי.

נכון, אין תחרות בין אהבתו של אדם לאביו ולבנו. אפשר לאהוב את שניהם. אבל היכולת הרגשית לאהוב מוגבלת כמו מעבד של מחשב, ולכן מתחלקת בין השניים. לזה התכוונה האם, והחפץ חיים חזר ואמר: “אני מקדיש את כל אהבתי אליך ה’!”

יונתן בן עוזיאל אומר (דברים ל”ג, ט) ששבט לוי, העושים עבודת ה’, חייבים לעזוב את משפחותיהם, עד כדי אי הכרתם. משמעות הדבר היא שיש לדחות את חובותיהם המשפחתיות הקבועות כאשר הם מתקדשים בשירות ה’. רמה זו נעקפת כמובן במקרה של פטירת קרוב משפחה. אולם עבור הכהן הגדול, גם זה נחשב להפרעה בדרישתו להיות שקוע לגמרי בעבודת הקודש שלו.

אבי, זכרונו לברכה, סיפר לי שכשהרב רודרמן למד בסלבודקה, אביו נפטר והאלטער לא אמר לו עד סוף הזמן, ורק אז הוא ישב שבעה. האלטער אמר שלימוד התורה בהתמדה של הבן היא זכות יותר גדולה מאשר שהבן יאמר עבורו קדיש.

כפי שהפסוק אומר לנו בבירור, ישנן רמות שונות המתאימות לכל אדם ופרט לגבי כמה עלינו להתנתק מהעולם הזה, כדי לשרת את ה’. למשל: האם זה נכון לעזוב את סדר הלימוד שלנו כדי לעלות לקבר ביהרצייט? נקודה למחשבה.