וַאֲנִ֞י נָתַ֧תִּֽי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֙חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי׃ (בראשית מח:כב)

תרגום אונקלוס: בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי (בתפילתי ובתחנוני)

כשאנשים מחפשים התעוררות, לעתים קרובות יש תחושה שהחדש תמיד טוב יותר מהישן. אנו מחפשים ליצור שיטות חדשות להתחבר עם הקדוש ברוך הוא, שכן נראה שהדרכים הישנות והמסורתיות חסרות זוהר. האם גישה זו נכונה או שמא זו רק עבודתו של היצר הרע להסיט אותנו ממשהו טוב יותר? למרות שאפילו רעיונות ישנים צריכים מעטפה חדשה כדי לעורר השראה בזמנים הנוחכיים, אולי הגישה הבסיסית שלנו צריכה להישאר כפי שהייתה תמיד?

נניח שיש לראובן בעיה – יכול להיות שהוא או מישהו קרוב אליו חולים; או שהוא זקוק לחיזוק רגשי; או שהוא צריך סעד כספי – והוא רוצה להתפלל לה’ על ישועתו. האם ראובן צריך להמציא תפילה אישית משלו, או רק להזכיר את הבעיה שלו בזמן אמירת התפילות הקבועות? המשך חכמה על פרשת השבוע מצביע על חז”ל מעניין המאיר לנו כיצד להתמודד עם שאלה זו. השולחן ערוך קובעת שאם יש לאדם חולה בביתו, שהוא ילך לתלמיד חכם לבקש ממנו להתפלל בעדו, כי הוא יתפלל בעוצמה מיוחדת. אולם חז”ל גם אומרים (בראשית רבא ל”ג, י”ד) שה’ שומע את תפילות החולה יותר מאחרים. כיצד נוכל לפתור את הסתירה בין שני הרעיונות הללו?

אני רוצה להציע רעיון שמבוססת על המשך חכמה הזו. יעקב אבינו מייחס את הצלחתו בכיבוש שכם ל”חרבי וקשתי”. המפרשים מציינים שהחץ והקשת משמשים ללוחמה ארוכת טווח בעוד שהחרב מיועדת לקרבות פנים אל פנים, לכן סדר הפסוק צריך להיות הפוך: קודם “קשתי” ואחר כך “חרבי”? בגלל שאלה זו יש המסבירים שחז”ל מפרשים את “חרבי וקשתי” כ”תפילותי ותחנוני”. “חרבי” מתייחס לתפילות הקבועות הנאמרות שלוש פעמים ביום, כפי שנכתבו על ידי אנשי כנסת הגדולה. התחינות הן תפילות אישיות שבהן מפצירים לעזרה מה’.

המשך חכמה מסביר שיש הבדל נוסף בין חרב לחץ: החץ, למרות שיש לו חוד, אינו חד במיוחד. הכוח שבו הקשת מניעה את החץ הוא שנותן לו את היכולת לחדור לתוך המטרה. ואילו החרב חדה כתער ואינה זקוקה לכוח רב כדי לגרום נזק גדול. החרב, הוא מסביר, מתייחסת לתפילות שקבעו אנשי כנסת הגדולה, שאפילו אם אין לאדם כוונה רבה בזמן אמירת התפילות, יש לתפילות עצמן עוצמה רבה להגיע ישר לה’. ואילו התפילות האישיות של אדם תלויות בכמה “כוונה” = “כוח” הן נשלחות. מכיוון שלאדם הממוצע יש מעט מאוד כוונה כאשר מתפללים, מה שמפחית את הסיכויים שלהן להיות יעילות, לכן אנו מבקשים מהתלמיד חכם להתפלל עבורנו את התפילה המיוחדת.

אותו רעיון נכון, ונשנה בראשונים לגבי תפילה בציבור. כוחו של הציבור הוא כל כך גדול, שגם בפחות כוונה, התפילות נשמעות. אולם כאשר מתפללים ביחידות, צריך שתהיה לו כוונה הגונה להביא את אותה תוצאה. (יש הלכות שמגדירות מהי תפילה בציבור, ורק להיות נוכח בבית הכנסת בזמן שאחרים מתפללים, או להתפלל בזמן שאחרים נמצאים בבית הכנסת, לא בהכרח נחשב לתפילה בציבור!)

אני מוטרד כשאני רואה אנשים מתפללים באדיקות בבית הכנסת, אבל לא מודעים לעובדה שחסרה להם תפילה בציבור. כדאי להזכיר שאם רוצים שהתפילות תתקבלו, הסיכוי הטוב ביותר שלך הוא להתפלל עם הציבור ולא לחשוב שיש לך דרך “טובה יותר” להתפלל.

יהי רצון שנזכה לא רק להתפלל בציבור, אלא גם להתפלל התפילות האישיות שלנו בכוונה, עד כדי כך שתפילותינו יפרצו את השמים ויגרמו לתוצאות חיוביות.