” וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם…” (בראשית לט:י)

המדרש רבה (פז:ו) על הפסוק הזה משווה בין הנסיונות שעמדו בפני יוסף במצרים ובפני מרדכי בשושן הבירה, וששניהם התגברו עליהם, ובסוף שניהם זכו למלכות בתפקידו של משנה למלך.

היה לי דוד שעסקיו לפני 50 שנה הכריחו אותו לנסוע עמוק למרכז אפריקה. לפעמים למשך כמה חודשים הוא היה נמצא במקום שבו לא רק שהוא היה היהודי היחיד בסביבה, אלא שהוא היה גם האדם היחיד מהגזע הלבן בסביבה! אני זוכר מנעוריי, כשהייתי מבקר בביתו בארצות הברית לשבת, הוא היה שר את זמירות השבת בחשק ובשמחה, ומקפיץ את ילדיו על ברכו. מראש הנחתי שהוא פשוט שמח להיות בביתו ובסביבתו הרגילה עם אשתו וילדיו. אבל אז שמעתי אחרת מעמית שליווה את דודי באחד ממסעותיו לאפריקה. הם היו ביחד בשבת, והחבר הזה נדהם לראות שדודי הטריח את עצמו לשאת עמו את כל התפאורה עבור שולחן שבת יפהפה, וגם את בגדי השבת המיוחדים שלו, שעם אילו הפך את מגוריו הזמניים למתאימיםבאמת  למלכת השבת. כשנשאל, דודי השיב, “אני אוהב את השבת שלי באותה מידה בין אם אני כאן באפריקה בין אם אני בביתי בארצות הברית.” ואמנם, למרות שהיה זה אתגר לדודי לחגוג את השבת לבדו בסביבה מוזרה באמצע אפריקה, הוא עדיין התכונן לאירוע, ואף שר זמירות שבת באותה התלהבות כמו ששר בבית.

תאר לעצמך את עידן סיפורו של חנוכה, כאשר תרבותם של היוונים תפסה את אחיזתה, ולימוד התורה איבד את הברק שלו, ואילו החינוך החילוני הנראה תרבותי וחינני הפך לשיא ההישגיות. כדי לנטרל את זאת, נאלץ ה’ לעשות נס גלוי להוכיח לכולם כי אורח החיים התורני אינו יסודי רק בתחום הרוחני (כפי שמראה נס המנורה), אלא שהוא יסודי גם בתחום הגשמי. (כנצחון המכבים במלחמה). לכלל ישראל היתה בהירות רוחנית במשך זמן רב לאחר הנסים הללו, אך עם הזמן ירדנו חזרה והתחלנו להזניח את קיום התורה והמצוות עד כדי כך שה’ שוב שלח אותנו לגלות. למרבה הצער, אפילו השראה ברמת ניסי החנוכה יכולה להפוך לשגרתית לאחר זמן, וההתלהבות שנצברה מהם יכולה ללכת לאיבוד.

חז”ל מלמדים אותנו שכאשר אהרון הכהן הדליק את המנורה, הוא לא שינה דבר. הסבר אחד הוא שאהרון תמיד הדליק את המנורה עם אותה התלהבות כמו בפעם הראשונה. ברצוני להציע משהו המבוסס על הרמב”ן, המציין כי התורה רומזת גם למנורה של חנוכה. אנו, כנציגי אהרון הכהן, יכולים להדליק את החנוכיות שלנו באותה התלהבות כמו שאהרון הדליק את המנורה במשכן בפעם הראשונה. עלינו להפוך גם לאנשי “לא שינה” ולהתגבר על הטבע שלנו בכך שלא ניקח את חיי היומיום שלנו כמובנים מאליהם; במקום זאת עלינו לחיות את החיים תמיד בכל יום במרץ ועוז.

כעת, כשאנחנו עומדים באמצע החורף, חלקנו מרגישים קצת אבודים, שכן השנה לא היה את הקצב הרגיל של השנים שעברו. ראש השנה ויום הכיפורים השנה היו בתקופה של חוסר וודאות, ואני מאמין שרבים מאיתנו עלינו על המאורע, והתחננו לה’ שנוכל לעבוד אותו בבהירות נפש. רבים מאיתנו אפילו קיבלנו על עצמנו קבלות שונות שיעזרו לנו להמשיך בצורה הטובה ביותר השנה. עם זאת, עד כמה שהחיים הפכו שונים להפליא, אנשים מתרגלים לאורח החיים החדש הזה. מה שחשבנו שהיה נורמלי התעקם עד כדי שחושבים שמצבנו הנוכחי נקרא גם נורמלי.

עלינו להזכיר לעצמנו שגדולה אמיתית נמצאת בהשקפה הנמשכת בכל המצבים, גם כאשר הגדרת “חיי היומיום הרגילים” מעוותת.

יהי רצון שנזכה להדליק השנה את נרות החנוכה שלנו עם אמונת ה’ כל כך חזקה, שתביא להדלקת “נרות של ציון”!