” ויעשו כן” (שמות יד:ד) רש”י: לְהַגִּיד שִׁבְחָן, שֶׁשָּׁמְעוּ לְקוֹל מֹשֶׁה, וְלֹא אָמְרוּ הַאֵיךְ נִתְקָרֵב אֶל רוֹדְפֵינוּ? אָנוּ צְרִיכִים לִבְרֹחַ אֶלָּא אָמְרוּ אֵין לָנוּ לְקַיֵם אֶלָּא דִּבְרֵי בֶן עַמְרָם (מכילתא)

הגמרא בפסחים מספרת על אירוע בו אחד האמוראים הורה לאנשי עיירתו שמצות חייבות להיות אפויות רק עם “מים שלנו”. אמנם זה מתייחס ל”מים שנחו ללילה”, אך תושבי העיר חשבו שהוא מתכוון פשוטו כמשמעו “המים שלנו “(במקרה זה הכוונה למים של האמורא), ולכן כולם הגיעו לביתו עם הכדים הריקים שלהם כדי לקבל את המים המיוחדים שלו. הנתיבות שואל, “מה הגמרא מלמדת אותנו עם הסיפור הזה על טעות המצחיקה לכאורה?” הוא עונה, “הגמרא מלמדת אותנו איך האנשים הפשוטים האלה צייתו לדברי הרבנים שלהם בלי לשאול שאלות.” כלומר, הגמרא אומרת לנו שהדבר הנכון לעשות הוא לשמוע לדברי החכמים שלנו.

לעשות את מה שאומרים לנו, כאשר הפקודה הגיונית, זה לא באמת נקראה לציית. אבל כאשר נראה שהפקודה סותרת את ההיגיון, כגון לקפוץ לים או להתקרב לאויב, הרי שיש לשבח אותו על ציות למנהיגיו.

רעיון זה בא לידי ביטוי גם בפרשת השבוע הבא. למרות שכלל ישראל אמרו שהם רוצים לקבל את התורה, הם עדיין נאלצו לקבל אותה. נשאלת השאלה: אם הם כבר אמרו שהם רוצים לקבל את התורה, למה היה צורך לאיים עליהם? התשובה היא שאם הם לא היו נאלצים לקבל את התורה על ידי ה’, אז הם היו מצייתים רק לעצמם כשישמרו את המצוות.

הסטייפלר כתב בהקדמתו לספרו “חיי עולם”, שאמונת חכמים – אחת מ -48 הדרכים בהן נקנית התורה – לא רק תופסת במצוות התורה אלא גם בכל תחומי הדת היהודית.

יש סיפור על אדמו”ר גדול שאמר לחסיד אחד שהיה במצוקה כלכלית קשה לקנות כרטיס הגרלה. “אם אתה סומך עלי, אני מבטיח שתזכה בפרס של מאה אלף רובל.” לאחר שקנה את הכרטיס הוא סיפר לחברו על הברכה וההבטחה. החבר, שהיה גם מחסידי הרבי, אמר, “אני אקנה את זה ממך תמורת 90,000 רובל”. הוא מכר לו את כרטיס ההגרלה, אך לאכזבתו של החבר הכרטיס לא זכה. החסיד הראשון חזר לרבי והתלונן: “קניתי את הכרטיס כמו שאמרת אבל הכרטיס לא זכה.” לאחר שסיפר את כל הסיפור, חייך הרבי ואמר לו, “הבהרתי לך שתזכה רק אם תאמין שתנצח! אבל אם היית באמת מאמין בזה, לא היית מוכר את זה ב -10% פחות!”

הרב משה פיינשטיין כותב בשו”ת (י”ד ד:נא) על אנשים שהגיעו אליו לברכה. אנשים אלה האמינו שהוא רב גדול ולכן ברכותיו יפעלו כמו קסם. הוא מסביר באותה שו”ת, וגם בהרבה מקומות אחרים, שהאדם שמתבקש לברך אחרים אינו צריך להיות בעל מעמד גדול. רק על ידי העובדה שאילו שמבקשים את הברכות מאמינים שהוא “גדול בתורה” (אם כי “הגדול” עצמו אינו מאמין שהוא זה) הדבר מספיק כדי שהרב ישמש כצינור לברכות , שבסופו של דבר מגיעים מהקב”ה.

רעיון זה מובא גם במשך חכמה על אמונתה של האישה השונמית באלישע: אמונתה שלאלישע יש כוח, למעשה נתנה לו את הכוח לברך אותה ולרפא את בנה.

כל הרעיונות הללו מראים שכאשר יהודי מאמין שלגדול יש את הכוח לברך, אמונה זו מעצימה את הגדול והופכת את ברכותיו ליעילות יותר. עם זאת, ישנם אנשים רבים כיום אשר עשויים להאמין שגדול יכול לתת ברכה חזקה מאוד, אך אותם אנשים יפקפקו בכמה מפסקי ההלכה שפסק הגדול. במקרה כזה, אנשים אלה מפחיתים את השפעת הברכות, מכיוון שהם מפחיתים את הכוח שהם מעבירים לגדול. אפשר שהברכות עדיין ישפיעו – אך אולי אנשים אלה כלל לא יהנו מברכת הגדול.

יהי רצון שנזכה להיות מאמינים אמיתיים בגדולי התורה, ובכך להעצים אותם להנהיג ולברך כראוי את כלל ישראל.