“אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵּנוּ” (הגדה של פסח)

אחד הקטעים האהובים בהגדה הוא השיר “דיינו” בה אנו מודים לה’ על כל החסדים הרבים שעשה למען כלל ישראל. המפרשים מסבירים באריכות את המשמעות של כל אחד מהחסדים ומדוע אנו מפרטים כל כך הרבה מהם.

יש המדמים זאת להתנהגותו של אורח בארוחה. כאשר האורח מודה למארחת באמירת “תודה על הארוחה הטעימה”, היא תשמח שהאורח לפחות הכיר בהשקעה שלה. עם זאת, אם האורח מונה כל מנה בנפרד וכל חלק במנה, המארחת תחוש כי עבודתה מוערכת באמת. לא זו בלבד, אלא שאורח הנותן “תודה” פשוטה, אינו בהכרח מפנים את הכרת הטוב שהוא צריך להרגיש כלפי המארחת, ואילו כאשר הוא נותן “תודה” מפורטת, האורח עצמו מגיע להכיר בהשקעה שנכנסה לארוחה, ואז הכרת הטוב שמתאימה באמת תעלה בליבו.

זה משתלב עם נושא הלילה – “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”. הרעיון של הכרת הטוב עולה שוב ושוב במצוות הסדר, באמצעות הלל (פעמיים) ולדעת רבים גם באמצעות המגיד. ליל הסדר הוא הלילה שבו מתאמצים יותר בכל מה שעושים. פרעה לא הכיר טוב ליוסף, והתורה אומרת זאת במפורש, “ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא הכיר את יוסף” (שמות א:ח). אנו מוצאים התנהגות הפוכה אצל משה: כאשר ה’ הטיל עליו להוציא את בני ישראל, הוא לא הסכים ללכת עד שחותנו נתן את אישורו. המדרש מספר לנו שמשה היה אסיר תודה לחותנו ונאלץ לבקש רשות מכיוון שיתרו לקח אותו לביתו. זה נכון למרות שליתרו היו סיבות משלו לפתוח את ביתו למשה. ר’ מאיר חדש זצ”ל מציין: יתרו לא הצליח להעסיק עובדים משום שהוא הוצא מקהילתו בשל אמונותו; משה נראה כחתן אחראי וחזק, מוכן לעבוד. מה עוד יכול אדם עם שבע בנות לקוות!?

ברצוני להזכיר דווקא בשלב זה – קצת יותר משנה מתחילת אתגרי הקורונה – שגם אנו חווינו את יציאת מצרים משלנו בעזרת ה’. המקובלים מספרים לנו שהמילה “מצרים” פירושה גבולות, וכולנו בהחלט הרגשנו מוגבלים כאשר היינו נעולים בסגר, בין עם כל המדינה, ובין לבד. למרות שאיננו יכולים להוסיף באופן רשמי להגדה ולהזכיר את הישועה האישית שלנו, אני חושב שעלינו להביע את תודתנו, לא רק על העבר, אלא גם להזדמנויות עתידיות. רוב האנשים מאמינים שהעובדה שהם חיים היום, למרות מגיפה שהסתובבה ללא אבחנה, פירושה שהם ניצלו על ידי נס. בשביל זה בלבד אנחנו צריכים לומר “דיינו”! אך לא רק זאת, ה’ נתן לנו השנה גם את האפשרות לשבת סביב שולחן הסדר עם יותר מאשר רק המשפחה הקרובה.

בליל הגאולה הזה עלינו להסתכל בעצמנו כדי לראות כיצד אנו יכולים להראות את תודתנו לה’. אם אנו אכן פותחים את דלתותינו ומזמינים את הנזקקים להשתתף בסעודה שלנו, זה מראה שאנחנו באמת רוצים לעשות מה שה’ רוצה, אפילו כשזה עלול להיות לא נוח. בשנה שעברה הוטרדתי משאלות רבות מצד אחד מהאנשים שלא היה להם מקום לחגוג את הסדר, ומצד שני מאנשים שרצו לארח אחרים אך פחדו. אולי השנה, אם אנו פותחים את דלתותינו ללא אבחנה – ופותחים את ליבנו באופן מלא להכניס אורחים שאינם מהמשפחה הקרובה שלנו, אז כשנפתח את הדלת לומר “שפוך חמתך…” נוכל להקביל פני אליהו הנביא עצמו.