גיליתי את האמת

“אָמַר לוֹ הַקָּבָּ”ה חַיֶּיךָ שֶׁלְּךָ גְדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶם, שֶׁאַתָּה מַדְלִיק וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת” (רש”י במדבר ח:ב – מדרש תנחומא במדבר ה’) (עיין עוד ברמב”ן)

בשלב זה אנו חושבים על האירועים הרבים שהתרחשו במהלך החודשים האחרונים. אסון אחר אסון הביאו אותנו להכרה שיש מידת הדין על כלל ישראל. אני רוצה להאמין שהפסקת האש הנוכחית מ”מלחמת עזה” נותנת לנו את ההזדמנות לעצור ולהרהר איפה אנחנו באמת נמצאים עכשיו, ולאן אנחנו צריכים להגיע.

פרשת השבוע מתחילה בכך שאהרון מדליק את המנורה. חז”ל אמרו שאהרון הדליק את המנורה בדיוק כפי שה’ אמר לו – מבלי לשנות בכלל. הספרים הקדושים מספרים לנו שזה אומר שהוא הדליק את המנורה באותה התרגשות גם בפעם הראשונה וגם בפעם המאה ובפעם האלף. הוא לא הפך לשאנן או עשה זאת מתוך שיעמום. זהו מסר נהדר לעבודת ה’ האישי שלנו: להתלהב כל הזמן ולעשות את העבודה שלנו בהתרגשות.

עם זאת, קיים מדרש אחר שאומר לנו כי הדלקת המנורה היא שירות גדול יותר מהקרבנות של 12 הנשיאים מפרשת השבוע שעבר. הרמב”ן מסביר כי הכוונה היא לאורות החנוכייה: אף על פי שבית המקדש נחרב, שירותו של אהרון הכהן עדיין נוהג בחנוכה. אם אנו מרכיבים את שני הרעיונות הללו זה מעלה את המחשבה הבאה בראש: כאשר הזמנים טובים וה’ מאיר פנים אלינו, לעבוד אותו זה נפלא, אבל לא מבחן קשה. עם זאת, כאשר הדברים לא הולכים בצורה חלקה, או שאתה מרגיש שאיבדת את הקשר עם ה’, לעבוד באותה התלהבות זה באמת אתגר. אולי נוכל להבין שהרמב”ן אומר לנו שבפעם הראשונה שהדליקו נרות חנוכה זה היה בזמן שהרגשנו קרבה לה’, אך היום כשמדליקים הנרות אנחנו נמצאים בתקופה בה אנו מרגישים רחוקים מחיבוקו החם של ה’. אולי לזה רמז המדרש כשאמר שעבודת המנורה היא השירות הגדול יותר.

אך התוצאה של הדוגמאות הרבות של מידת הדין שכולנו חווינו לאחרונה הייתה מימוש של השגחה פרטית בעולמנו כיום. בקורונה ראינו שאלו שהקפידו על אמצעי הזהירות לא בהכרח ניצלו ואלה שלא היו כל כך זהירים לא בהכרח ניזוקו. במירון ישנם סיפורים מעוררי השראה על אותם ארבעים וחמישה אנשים מיוחדים שהיו ה”קורבנות”, וכמו כן גם על רבים אחרים שעמדו ליד “הקורבנות” הללו וניצלו ללא שום סיבה מיוחדת. אפילו במלחמת עזה האחרונה צה”ל דיבר ללא הרף על הדיוק של כיפת הברזל, ובכל זאת, מתוך אלפי הטילים שנורו על ישראל, ישנם סיפורים רבים כיצד הם נחתו בהשגחה במקומות בהם איש לא נפגע, או ר”ל במדויק במקומות בהם אנשים נפצעו.

ברצוני לשתף אתכם בסיפור ששמעתי על מעשה שהתרחש במהלך מלחמת העולם השנייה. בכפר אחד גרו שני נערים שהיו החברים הכי טובים בחיידר שלהם, ולמרבה הצער גם שניהם היו באותם מחנות ריכוז ביחד. שניהם שרדו את המלחמה; אחד עלה לארץ ישראל והקים בית של תורה. השני היגר לאמריקה והפך ללא דתי. במלאת 50 שנה לסוף מלחמת העולם השנייה, העיר שבה גדלו הקימה אנדרטה. שני החברים נפגשו והתחבקו והלא דתי שאל את חברו הדתי, “איך נשארת כל כך חזק מבחינה דתית בזוועות המלחמה?” הוא ענה, “להיפך, המלחמה הוכיחה לי שה’ מנהל את העולם.” באי-אמון, חברו אתגר אותו, “איך? שגעון המלחמה זה בדיוק מה שהפך אותי ללא דתי! ”. החבר הדתי הסביר: “כשהיינו בחיידר ולמדנו את התוכחה, לא האמנתי למה שקראנו. שאלתי את הרבי, “זה בטח מוגזם.” הוא ענה לי, “לא. כל מילה בתורה היא מדויקת.” במהלך השואה ראיתי כל פסוק של התוכחה מתגשם. זה חיזק את האמונה שלי לאמיתה של התורה. בגלל זה נהייתי עוד יותר קפדני בקיום המצוות שלי.”

גם אנו, עכשיו, כאשר אנו מכירים בהשגחה פרטית ורואים בבירור רב שה’ מנהל את העולם והוא תמיד איתנו, עלינו להגיב עם יותר שמירת וקיום המצוות.