” וַתֵּ֤רֶא הָֽאָתוֹן֙ אֶת־מַלְאַ֣ךְ יה’ וַתִּרְבַּ֖ץ תַּ֣חַת בִּלְעָ֑ם וַיִּֽחַר־אַ֣ף בִּלְעָ֔ם וַיַּ֥ךְ אֶת־הָאָת֖וֹן בַּמַּקֵּֽל” (במדבר כב:כז))

הקדושת לוי שואל שאלה פשוטה: כל מי שרכב על סוס או אימן חיות בר יודע שכשהחיה פועלת מחוץ לקו, הרוכב או המאמן מצליף בחיה כך שהחיה תעשה את מה שהיא אמורה. לכן, כששאל המלאך את בלעם, ” עַל-מָה הִכִּיתָ אֶת-אֲתֹנְךָ?” זה נראה די ברור – כי האתון התנהג לא נכון. לא זו בלבד, אלא האתון בעצמו אחרי ששאל את בלעם מדוע הוא הכה אותו, הוא לא התוכח עם תשובתו של בלעם, אלא במקום זאת שאל, “מדוע לא סמכת על מעשי בעבר והבנת שכנראה הייתה לי סיבה טובה לסטות מהדרך!? ” אז למה המלאך רגז על בלעם על שהכה את האתון?

בחירת מה נכון או לא נכון במצבים מסוימים לפעמים קשה. אפשר לרמות את עצמינו ולחשוב שקיבלנו אישור לעשות משהו כשלא באמת קיבלנו. לדוגמא, אני נשאל שאלות כגון: “האם דבר מסוים מותר בנסיבות מסוימות?” לאחר מחשבה אשיב להם, “ההלכה קובעת שמצבך נחשב ל’מצב צורך’ ולכן ייתכן שאפשר להקל”. הייתי פעם בשיעור כשהרב אמר, “במצב ‘צורך’ מותר שגוי יעשה מלאכה מסוימת בשבת”. מישהו הרים את ידו ושאל, “מה אם אני ממש צריך שהגזוז שלי יהיה קר? האם זה מספיק “מצב צורך” שמותר לי לבקש מאינו יהודי לעשות מלאכה שבדרך כלל אסורה?” אני חייב לומר לך שרב לא תמיד רגיש לצרכים האמיתיים של היחיד, ולפעמים יש להסביר את מצבו לרב. אך אם אכן הצורך קיים והוא ממשי, לפעמים ההלכה תתאים לצרכים.

כאשר ילד שואל את הוריו, “האם אני יכול להיפגש עם חבר ולהישאר בחוץ עד השעה 11:30 הערב?”, ההורה, שעשוי להיות עייף ולא במצב רוח לעימות, יכול להגיב, “אם אתה באמת רוצה, אני מאפשר לך ללכת”. (שים לב שאני לא אומר שזו הגישה הנכונה). זמן קצר לאחר מכן האב שומע את הילד מדבר עם חברו בטלפון אומר: “אבי אמר, ‘אין בעיה, אתה יכול ללכת’.” האם הילד היה ישר? האם באמת לא הייתה בעיה? או שהילד פשוט מכשיר את זכויותיו לצאת, בניגוד לרצון אביו, מכיוון שאביו נתן לו “אישור” שלא לרצונו.

לפעמים אנשים משתגעים ויכולים להצדיק דברים שאינם הגיוניים לחלוטין. לדוגמא, לאחר שיהושע החריב את יריחו, הוא נשבע “אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה’, אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת-הָעִיר הַזֹּאת אֶת-יְרִיחוֹ–בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה, וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ” (יהושע ו:כו). עם זאת אחר כ400 שנה, חיאל מבית אל בנה מחדש את יריחו “בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ, ובשגיב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ” (מלכים א’ טז:לד). תהיתי והתפלאתי, מה האיש הזה חשב? איך הוא לא הבין שהקללה מתקיימת בו כשהוא ראה את ילדיו מתים?

הקדושת לוי הסביר: כאשר אדם מתחיל במשהו ואז יש אירוע יוצא דופן, הוא אמור לעשות חשבון הנפש. זה מה שהחמור אמר לבלעם. “אני בדרך כלל לא מתנהג ככה. למה אתה מכה אותי? אתה צריך לעשות חשבון הנפש ולהבין שאתה הולך נגד רצון ה’!” הסיבה שבלעם לא עשה את חשבון הנפש הזה היא מכיוון שהוא היה באמת אדם מרושע ורצון ה’ אפילו לא עלה בדעתו. בגלל זה הוא ננזף.

כשאחד מגדולי הרבנים מהונגריה היה בדרך לקצור חיטה לאפיית המצות שלו, הוא דיבר עם תלמידיו על ביקורו האחרון אצל הרב משה פיינשטיין. הוא העיר כי הרב פיינשטיין היה באמת צדיק וצנוע, ועל כן הוא העריץ אותו באמת. עם זאת, הוא לא הצליח להבין כיצד נראה שרב משה לא התייחס לפיסקי הלכה קודמים. כאשר שפך הרב ההונגרי את החיטה שלו בטחנה כדי לטחון אותם, הוא ראה שהחיטה שורצת תולעים. הוא מיד עשה חשבון הנפש ואמר: “וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם, לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה?” (במדבר יב:ח).

כשמשהו קורה באופן חריג, מוטלת עלינו החובה לעשות חשבון הנפש ולבחון מחדש את החלטתנו לוודא שהיא נכונה; ולא להתנהג כמו בלעם, שלא ראה דבר חוץ ממה שהוא רצה לעשות.