טובים מטבענו

“וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֗יו יָקֻ֤ם אָבִי֙ וְיֹאכַל֙ מִצֵּ֣יד בְּנ֔וֹ בַּעֲבֻ֖ר תְּבָרְכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ” (בראשית כז:לא)

“איך משיגים מדות טובות?” היא שאלה שאנשים רבים שואלים. זו שאלה כה נפוצה שישנם ספרים רבים המסבירים כיצד להתנהג נכון כיהודי. נשאלת אם כן השאלה, כיצד יכול להיות ש”דרך ארץ קדמה לתורה” אם צריך ללמוד כל כך הרבה תורה כדי לדעת מהי דרך ארץ ראויה?!

האלטער מסלבודקא מתייחס לשאלה זו בהקשר לפרשת השבוע. הוא מוכיח את תשובתו על סמך העובדה שבעולם המושלם (העולם שלאחר ביאת המשיח), גם החיות יחיו באחדות זו עם זו ויהיו להן מידות טובות. על אחת כמה וכמה, שלאדם, שנברא בצלם אלוקים, יש דרך ארץ מושרשת. אלא שהחטא מעוות את הנטייה הטבעית הזו אצל בני אדם, וכתוצאה מכך נוטים לחטוא.

חז”ל אומרים לנו (בראשית רבה ס”ה) שכאשר עשיו בא לשמש את אביו, כיבוד האב שלו היה ללא דופי, עד כדי כך שחז”ל אומרים לנו עד כמה אנו חסרים ברמת כיבוד האב מזו של עשיו בידיעה והבנה כיצד לשמש את הורינו כראוי. אולם חז”ל מצביעים על פגם אחד בכיבוד אב שלו שמן הסתם לא היינו מבחינים בעצמינו. כאשר הגיש לאביו אוכל, הוא אמר: “יקום אבי ויאכל”, במקום לומר ” קום נא ואכל”. חוסר הנימוס הזה עשוי להיראות לנו זניח; ובכל זאת הוא מודגש על ידי חז”ל. האלטער מרחיב על כך ומספר לנו שלעשיו היה יום ממש קשה לפני כן. הוא היה מתוסכל מאוד, כי בכל פעם שהוא לכד חיה וקשר אותה, בא מלאך ושחרר אותה! עם זאת, אומר האלטער, עשיו עדיין היה אשם בכך שדיבר בצורה לא נכונה עם אביו – הפעם האחת והיחידה – והאשמה הזו התבססה על הרמה הגבוהה שלו של כיבוד אב.

אני רוצה לציין כאן שאפילו רשע כמו עשיו (שביום אחד בלבד יכול היה לעבור על כל שלושת החטאים שהם ביהרג ואל יעבור), לגבי המצוות שהוא עשה בטהרה, נטייתו הטבעית תהיה לעשות את המצוות באופן מושלם.

כשמישהו שוגה ועושה משהו לא בסדר, לעיתים קרובות הוא יהיה מוכן לתרץ את התנהגותו באומרו, “עובר עליי יום קשה!” ובכל זאת האם היום שלו היה מאכזב ומתסכל כמו יומו של עשו? לא הצדיקו את התנהגותו של עשו כי היה לו יום רע; אז למה אנחנו נחשוב שזה תירוץ טוב?!”

כאשר אנו מדברים לשון הרע, מאחרים לתפילות בית הכנסת או חוטאים במשהו, אנו עשויים להצדיק את מעשינו ב”כולם עושים את זה!” אולם עמוק בפנים, אנחנו מכירים מה באמת מצופה מאיתנו, ושאנו מסוגלים למלא את הציפיות הללו. הסיבה לכך היא שכולנו מטבענו נולדים עם מידות טובות וטהורות. אז אפילו יום קשה לא צריך לבטל את הטוב האמיתי המוטבע בנו.

יתכן, שזו ה”דרך ארץ קדמה לתורה” שבאה לפני כל הספרים המסבירים מה נכון ומה לא. ככלל, אני רוצה להציע את מבחן ה”לקמוס” הבא: אם אתה חושב שתצטרך להצדיק את התנהגותך בפני יהודי בן תורה אחר, לא משנה כמה טוב ההסבר שלך עשוי להיות, סביר להניח שההתנהגות שגויה.

אסיים עם הסיפור הבא הממחיש מחשבה זו: הרבי מסאטמר נודע בכך שהתפלל לאחר הזמן הראוי. חסיד סאטמר אחד הציע להקים מניין חדש בוויליאמסבורג שיתפללו לפי הזמנים הנכונים. שאר החסידים ראו בכך פגיעה בכבודו של הרבי והתלוננו בפני הרבי: “אין לחסיד הזה דרך ארץ!”. להפתעת החסידים הרבי מסאטמר התרגש לשמוע על המניין החדש הזה, שיהיה בזמן הראוי. הם שאלו את הרבי, “למה מותר לאיש הזה לפתוח מניין שיתפללו בזמן?” על כך ענה הרבי, “אחרי מאה ועשרים כשישאלו אותו, ‘למה התפללת בשעה מוקדמת זו?’, הוא יצדיק את עצמו באומרו, ‘פשוט הלכתי לפי השולחן ערוך'”. ואז פנה הרבי לחסידים ושאל: “האם יש לכם תרוץ טוב כזה לשיטות התפילה שלכם?”