לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת וְהוּבָא֙ אֶל־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן א֛וֹ אֶל־אַחַ֥ד מִבָּנָ֖יו הַכֹּהֲנִֽים׃ (ויקרא יג:ב)

רבים מהמפרשים מציינים שהמצורע מצווה במיוחד ללכת לכהן. מה המשמעות של ללכת דווקא לכהן?

אנשים שמדברים בלשון הרע יכולים להצדיק את עצמם באמירה, “אבל זה נכון!”. אם התירוץ הזה לא רלוונטי, הם אומרים, “מי שדיברתי עליו הוא בעל מחלוקת או רשע ואני רוצה לוודא שאנשים ידעו להתרחק ממנו”. (ראה הקדמה לספר חפץ חיים)

ישנם שני דברים שאנו יודעים על העניין של מחלוקת. האחת היא שמותר לסטות מהאמת כדי להימנע או להפסיק את המחלוקת. אנחנו יודעים שאהרון הכהן היה אוהב שלום ורודף שלום. “כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו ואומר לו, ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה את עצמו על שחטא לך והוא אמר לי שאבוא אליך שתמחול לו, ומתוך כך כשהיו פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה” (אבות דרבי נתן). במילים אחרות, זה שמשהו אמת לא אומר בהכרח שזו הדרך שאתה צריך ללכת. הבאת שלום ואחדות לאנשים חשובה יותר מסתם לומר אמת. זהו הרצון האמיתי של ה’. ולגבי הטענה שאדם זה הוא רשע מפני מעשיו, אנו לומדים מאהרון שתפקידנו לעזור לו, ולא להשמיץ אותו, גם אם הוא חוטא. זו סיבה לבוא במיוחד לכהן, צאצאיו של אהרון.

יש עוד סיבה להגיע במיוחד לכהן. כאשר אדם מוכיח מישהו אחר, תשובה נפוצה היא: “זה לא מקומך להגיד לי מה לעשות!” או “אינך בעמדה להוכיח אותי, כי אתה בעצמך עושה איזה חטא (תפרט…)”. להיות כהן הוא תפקיד שניתן לאדם מבלי שהוא עשה דבר כדי לזכות בו ותפקידו לומר לך אם אתה טהור או טָמֵא. לפיכך, אנו רואים שהתורה, בצורה יוצאת דופן, מודאת שלבעלי לשון הרע אין תירוצים. אבל זה עדיין לא סוף הסיפור. אני זוכר שכילד קטן שמעתי מבוגרים מדברים על המחלות שלהם, ובכל זאת הם לא רצו לבקר את הרופא. לא הצלחתי להבין מה הם אומרים (כי בתור ילד קטן להיות חולה היה באמת “יתרון”!). אבל, ככל שהתבגרתי, הבנתי שיש אנשים שלא היו מוכנים לפגוש את האמת פנים אל פנים, והם העדיפו לטמון את ראשם בחול במקום לקבל את האמת.

חז”ל אומרים לנו שיש הדרגתיות של נגעים: זה מתחיל בנגעי בתים (צרעת הבית), ובשלב הראשון הזה התורה אומרת “ובא אל הכהן” – מרצונו החופשי. עם זאת, אם הוא לא יחזור בתשובה, בסופו של דבר הצרעת תפגע בכל גופו. ואם במקום לחזור בתשובה וללכת אל הכהן, הוא מתעקש, וסובל כשהנגע פוגע בכל גופו, בשלב זה חבריו נאלצים להביא אותו לכהן, כפי שמוכיח הביטוי שהתורה משתמשת בו “והובא אל כהן”, שלא מרצונו.

אולי מה שהתורה מלמדת אותנו היא שכמו שבעל לשון הרע יצטרך להתמודד עם אשמתו ולהתמודד עם התוצאות כך או כך, גם אנחנו צריכים ללמוד שתירוצים לא עוזרים. אם יש לנו חוסר בעבודת ה’ שלנו, עלינו לטפל בו מיד, במקום לחכות ולהכניס את עצמנו לצרות נוספות!