וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח (במדבר טז:א)

אוֹמֵר, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת וְגוֹ’ (שם). טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת, מַה הִיא שֶׁיְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, חַיֶּבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח, טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, וְאַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטֵר אוֹתָהּ. בַּיִת מָלֵא סְפָרִים, מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַמְּזוּזָה. אָמַר לוֹ: חַיֶּבֶת בִּמְזוּזָה. אָמַר לוֹ: כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מָאתַיִם שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ, כֻּלָּן אֵין פּוֹטְרוֹת אֶת הַבַּיִת, וּשְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטְרוֹת אֶת הַבַּיִת. אָמַר לוֹ: דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָם. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח” (תנחומא שם)

אני רוצה לשתף אתכם במעשה שהתרחש בארה”ב. הייתה קבוצה של נשים שרצו להקים קבוצת תפילה והן רצו ללבוש טליתות. הם שאלו את הרב סולובייצ’יק מבוסטון איך להמשיך. הוא אמר להן: “לפני שתתחילו במצווה השלמה, תתחילו ללבוש רק את הטלית ללא הציצית, ותחזורו אליי בעוד חודש ותגידו לי אם זה עוזר לתפילות שלכן”. הנשים חזרו כעבור חודש ואמרו שאכן לבישת הטלית עזרה להן לשפר ולהמריץ את תפילותיהן. אמר להן הרב סולובייצ’יק: “לבישת בגד בעל ארבע כנפות ללא ציצית אין לו שום משמעות הלכתית עבור אישה (וחטא לגבר). ברור שמה שיצר את ‘העלייה הרוחנית’ שלכן לא היה קיום מצווה, אלא משהו אחר. בנסיבות כאלה אתן צריכות לנטוש את כל הרעיון!”

הרב חיים מבריסק מסביר שלפעמים אנו יודעים על טעמי המצוות, אבל הן לא בהכרח הסיבות שאנו עושים את המצוות, אלא הן דרכים שבהן נוכל להתייחס ולהעריך את המצוות (לכן זה משורש ‘לטעום’). גם במצב בו נראה שהסיבה כבר לא חלה, עדיין חייבים לעשות המצווה. כמו כן, במצב בו נראה לנו שחלה עלינו הסיבה ובכל זאת אין מצווה, עשייתה תהיה ללא שום תועלת. לדוגמה, אם מישהו אומר: “חז”ל לימדו אותנו שחוגגים את חג הסוכות בסתיו, שכן אם נחגג באביב, אנשים עשויים להתייחס לזה כאילו רק נהנים ממזג האוויר הנוח בחוץ. אז אם הוא היה עורך את סדר פסח שלו בתוך הסוכה באביב, הוא לא קיים כלל את מצוות הסוכה. מזכיר לי פרסומת שראיתי פעם “לחגוג פסח במצרים!”

הקדושה שהמצוות שאנו מקיימים מחדירות בנו, היא משום שהן מצוות. הרב שרגא גרוסברד מסביר שקורח לא הציע שישנו קיום מצווה בכך שלאדם יהיה בית מלא בספרי תורה אלא הוא רק הציע שלא נחייב את מצוות המזוזה במצב כזה. בדומה לכך, עצם בגד העשוי כולו מתכלת יכול לשלול את הצורך במצוות ציצית, אך הבגד עצמו לא יהיה קיום מצוה כלשהי. בקיצור, מה שקורח אמר הוא שהמושג חשוב, ולא קיום המצווה. שמעתי הערות דומות מה”קונסרבטיביים” שאמרו לי, “המושג של המצווה הוא שחשוב. איך בדיוק מבצעים את זה לא כל כך חשוב”.

סיפורו של קורח מלמד אותנו בדיוק ההפך. קיום מצווה עם כל הפרטים הקטנים חשוב ביותר. החפץ חיים מביא משל על מושג זה. אדם הגיע לבנק לפדות אגרות חוב – מודבקות, בלויות ומקומטות. פקיד הבנק ישב עם האיש כדי לסדר הכל ונתן לו את מלוא ערך הפדיון (שירות כזה לא ניתן לעשות באינטרנט!). האיש הבא בתור הגיע עם אגרותיו מונחות בצורה מסודרת בתיקייה. אמר לו הפקיד, “אני מצטער, כל אלה חסרי ערך, כי כבר פגה תקופת הפדיון של האגרות האלה “. האיש היה עצבני! “בילית כל כך הרבה זמן עם זה שלפניי עם הניירות המקומטים שלו, ועדיין נתת לו את הערך המלא, אבל את שלי אתה פשוט זורק?” הפקיד הסביר בסבלנות, “שלו היו בתוך תקופת הפדיון המוגבלת, ושלך לא.” החפץ חיים השתמש בזה כדי לסתור את הרעיון שעדיף להתפלל לאחר זמן התפילה עם יותר כוונה מאשר להתפלל בזמן עם פחות כוונה.

לקח שניתן ללמוד מקורח הוא שלמרות חשיבות של טעמי המצוות, הכי החשובה היא השאלה “האם עשינו את המצוות כהלכתן?” יש אלו שמשתמשים ברעיונות שמאחורי המצוות כבסיס להמציא את הדת שלהם. הבחירה “על מה להקפיד” מהיהדות למרבה הצער הביאה כמה “דתות” חדשות במהלך אלפי השנים האחרונות.

כשם שבני קורח הודו “משה אמת ותורתו אמת” – כלומר אנו הולכים לפי המסורה שלנו, כך גם קיום המצוות שלנו כמו שהמסורה שלנו מלמדת אותנו, היא שתחזיק אותנו בדרך הנכונה.