וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹקָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (במדבר כה:יג)

הספרי אומר שכל הכהנים הגדולים בתקופת בית ראשון היו מצאצאי פנחס הכהן. הדעת שרגא מציין דבר מדהים: פנחס לא היה אמור להיות כהן כלל, כי הוא נולד לפני מתן הכהונה לאהרן ולארבעת בניו. רק באמצעות מעשה ההקרבה העצמית שלו זכה להיות כהן. עם זאת, צאצאיו הפכו לגדולי כהנים.

מסופר על רבי שמעון שוואב (1908-1995), שכשהיה בדרכו לתפקידו בקרלסברג, גרמניה, שהה בשבת אצל החפץ חיים בראדין. שאל אותו החפץ חיים, “מדוע אני כהן ואתה לא?” הרב שוואב הבין שאין זה מקומו לענות, ולכן המתין עד שהחפץ חיים הסביר. “אחרי חטא עגל הזהב, קרא משה רבנו, ‘מי לה’ אלי!’ – אבי עמד, ובכך הוא זכה להיות כהן. ואביך לא עמד, ולכן אינך כהן”. החפץ חיים הסתכל על הרב שוואב ואמר, “שוב יבוא זמן שבו תהיה קריאת עצרת ‘מי לה’ אלי?’ אל תעשה את הטעות שעשו אבותיך! עמוד בשם ה’!”

בתולדות ההיסטוריה, הרב שוואב ידוע כפורץ דרך. בבולטימור הוא נלחם בכל כוחו כדי לשמור על המסורות הקדושות שלנו, עד כדי כך שרוב חברי בית הכנסת שלו עזבו. הוא תמך בקהילת ברויאר והביא לה יוקרה רבה, והם ידועים עד היום בעמידה איתנה על שמירת ההלכה וההשקפה. נאומיו, דרשותיו והרצאותיו נקראים, מצוטטים, מסופרים ומסופרים מחדש. ואכן, הוא שמר את הרעיון שלימד אותו החפץ חיים, ופעולות ההקרבה העצמית שעשה במהלך חייו יאפשרו לו לחיות לנצח.

הרעיון הזה, שכל אחד יכול להיות כהן, נמצא ברמב”ם. הרמב”ם כותב בסוף הלכות שמיטה ויובל שלא רק שבני שבט לוי מיוחדים, אלא כל מי שהוא ישר ומסור לעיקרי התורה, יכול, באופן מסויים, לקבל מעמד של לוי.

המושג הזה, שמעשינו יכולים להשפיע על הדורות הבאים, יכול לקרות גם בצורה שלילית. כלל ישראל בכו בליל תשעה באב וזה גרם לכלל ישראל להיות במצב מסוכן בכל תשעה באב עד ביאת משיח. כולנו יודעים שכאשר אנו מתקרבים ליום ההוא, המזל שלנו אינו במיטבו. בעוד ש”בין המצרים” בפתח, רבים מאיתנו שואלים את עצמנו, “האם אני באמת יכול לעשות משהו שישפר דברים?” התשובה היא שכל אדם יכול לעשות הרבה. אין לדעת דמעותיו של מי עלולות לרגש את ה’ לגאול אותנו. חז”ל אומרים לנו שהדרך לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים היא להתאבל עליו כראוי. אנשים רבים אומרים, “אני לא יכול לעשות את זה!” אבל אני מאמין שהאמירה הזו נכונה רק למי שלא מכין את עצמו. יש לנו שלושה שבועות להתכונן לתשעה באב. יש הרבה חומר לקרוא שילמד אותנו איך להיות מרוגשים ומוטרדים בגלל שאין לנו את בית המקדש. לכל אחד מאיתנו יכול להיות הכוח שהדמעות שלנו יהיו אלו שיכריעו את כף המאזניים כדי להביא את המשיח במהרה בימינו.