תולדות הזמן

שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל ה’ אֱלֹקֵ֖ינוּ ה’ אֶחָֽד (דברין ו:ד)

גדלתי בבית כנסת שרבים מהמתפללים בו היו ניצולי שואה. למעשה, חשבתי שבבר המצווה שלי גם יקעקעו מספר על ידי, כמו כל שאר המבוגרים שהיו חברים של ההורים שלי. ככל שגדלתי, התחלתי להבין שהמהגרים הטריים האלו היו שונים לגמרי. לרבים מהם היו בעבר משפחות, עסקים, וחיים אחרים לגמרי, שהתהפכו והושמדו, מה שאילץ אותם להתחיל לבנות את חייהם מחדש.

כשהפכתי למבוגר אחראי, התרגשתי מהאנשים האלה, שהיו ענקים עבורי. מאיפה היה להם כוח להתחיל מחדש, בארץ זרה עם שפה לא מוכרת? איך הם הצליחו להתמודד עם אנשים שהם לא הבינו? עם זאת, הם הצליחו להקים משפחות חדשות בעולם אחר לגמרי.

עברנו את תשעה באב, כאשר ישבנו על הרצפה והרהרנו על אובדן של “העולם הקודם”. גם לנו צריך את האומץ להתחיל מחדש. שמעתי פעם בדיחה על בחור שהיו לו כוויות על שני צידי הפנים שלו. שאלו אותו “מה קרה לך?” והוא הגיב, “גיהצתי את הבגדים שלי והטלפון צלצל. בטעות הרמתי את המגהץ אל הלחי ונכוויתי!” שוב שאלו אותו, “אז איך קיבלת את הכוויה על הלחי השנייה!” על כך הוא ענה, “הטלפון צלצל עוד פעם!”

זה נשמע מצחיק כשאנחנו מדברים על אחרים, אבל איבדנו את בית המקדש הראשון בגלל התנהגות בלתי הולמת, ואז עשינו את אותה טעות ואיבדנו את בית המקדש השני! האם אנחנו באמת יותר טובים מהבחור הזה עם שני סימני הכוויה?!

אומרים קדיש על גמר מסכת, וגם אומרים קדיש בבית הקברות לאחר קבורת המת. הסיבה שאנו אומרים קדיש על שני האירועים היא משום שחיי אדם משולים למסכת: כשאנחנו מסיימים מסכת אנחנו מרגישים שלמדנו הרבה ועכשיו אנחנו הולכים להתחיל מחדש. באותו קדיש אנו מתפללים לה’ שיתגלה אלינו ויסיר את ממשלות הגויים מהארץ עם ביאת המשיח. כלומר, אנחנו מוכנים לשנן את מה שלמדנו כדי לעשות מה שאנחנו יכולים להביא את המשיח.

בפרשת השבוע קוראים את עשרת הדיברות שנית, ופרשה ראשונה של שמע. אני חושב שגם העובדה שקוראים את פרשת שמע מיד לאחר תשעה באב, היא שאנחנו מאשרים מחדש. גלינו מארצינו הקודש, ונלכדנו ונרדפנו פעם אחר פעם, כמו שסיפרנו בקינות תשעה באב, אולם היהודים לאורך הדורות החזיקו מעמד באמונתם עם שמע ישראל, לכן אנו קוראים אותה שוב מיד לאחר תשעה באב. יהודים אמרו “שמע ישראל” בתאי הגזים, וגם הרגישו מחויבים לומר “שמע ישראל” כשהם ניצלו מהשואה כשהיו עדיין בחיים.

אני מאמין שהלקחים שנלמדו למעשה חיזקו את אותם אנשים להמשיך ללא חקירות ככל שיכלו בדרכי אבותיהם, והביא לתחייתה של קהילה יהודית נמרצת בחוץ לארץ. רובנו תוצר של התחייה ההיא. אולי שבעת שבועות הנחמה המובילים לראש השנה הם כדי לתת לנו נקודת מבט נכונה, שנבין לא רק ששרדנו, אלא גם שיש לפנינו יעד. ה’ מרגיע את הכאב שלנו, ואנחנו צריכים לקרב את עצמנו אליו. זה אמור להביא אותנו לחיבוק הסופי, כמו שהיה ויהיה נראה בכרובים.

הבני יששכר מספר שכאשר הגויים נכנסו לקודש הקדשים, הם ראו את הכרובים מחבקים אחד את השני. הוא מסביר שזה היתה כביטוי ל”שמירה על קשר עד שניפגש שוב”. שנזכה לפגוש את ה’ שוב בקרוב בבית המקדש במהרה בימינו!