עַל־דְּבַ֞ר אֲשֶׁ֨ר לֹא־קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁר֩ שָׂכַ֨ר עָלֶ֜יךָ אֶת־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר מִפְּת֛וֹר אֲרַ֥ם נַהֲרַ֖יִם לְקַֽלְלֶֽךָּ׃ (דברים כג:ה)

אנשים לא מחבבים צביעות. אנחנו אוהבים לחשוב שהגישה שלנו עקבית. למען האמת יש הרבה מצבים שאפילו בתחום ההלכה נקראים בדיעבד, והתורה דורשת מאיתנו באותם מצבים לפעול אחרת ממה שאנחנו נוהגים לעשות, אבל כשהמציאות חוזרת לשגרה, מצפים מאיתנו לעשות יותר. למרות שזה נראה סותר, יש למעשה עקביות מוחלטת. דוגמה מוכרת לכך היא מי שסובל ממצב רפואי קשה, והרופאים והרבנים אומרים: “אם יצום ביום כיפור יש סכנת מוות!” לכן החולה אוכל ביום הכיפורים, ותפילותיו יתקבלו באותה מידה כמו של אדם בריא שצם. אבל ביום הכיפורים הבא, כשיחזור לבריאותו, הוא שוב חייב לצום. שנה אחת הייתה מצווה לאכול, בשנה הבאה חטא לאכול. זה קל להבין כאשר הסיבה ברורה. אבל אם היינו רואים מישהו מניח תפילין כל היום, למשל, התגובה הראשונית שלנו עשויה להיות, “למה הוא כזה מחמיר?!” , למרות שחז”ל אומרים לנו שהסיבה שאיננו מניחים תפילין כל היום נובעת ממצב בדיעבד שאנו נמצאים בו היום, ואילו הוא הולך לפי עיקר הדין.

בפרשת השבוע כתוב, כפי שהובא למעלה, שאסור לאנשי עמון ומואב להיכנס לקהל משום שלא קידמו את בני ישראל עם אוכל, וגם משום ששכרו את בלעם לקלל את בני ישראל כדי לעקור אותם. על כך שואלים המפרשים: העובדה שרצו להשמיד אותנו היא הצדקה מספקת שלא לקבל אותם. אבל למה זה שהם לא עשו איתנו חסד צריכה להיות גם חלק מהסיבה? האם זו סיבה מספקת לא לקבל אותם?

אולי מבחינתם של עמון ומואב, כלל ישראל היווה איום עליהם והם הרגישו שאם יתנו להם להתקיים, הם עצמם ייהרסו. לכן, בעיני רוחם, הם יכלו להצדיק שאין להם ברירה אלא למצוא דרך “נקייה” להיפטר מכלל ישראל על ידי שכירת בלעם, והם יכלו לומר: “זה לא שאנחנו שונאים את היהודים; זו רק עניין של ‘או אנחנו או הם’ ואנחנו נבחר בעצמנו!” איך אפשר לקבוע אם היתה שנאה או לא? התשובה היא לראות איך הם פועלים בתחומים אחרים. כשניתנה להם הזדמנות לעזור לכלל ישראל, בלי שום איום על עצמם, הם לא עשו זאת. זה מראה בבירור שכוונתם האמיתית הייתה למחוק את כלל ישראל מהמפה בגלל שנאתם העזה כלפיהם, ולא רק כהגנה עצמית.

כשאנו מוצאים את עצמנו בעיצומו של חודש אלול, אנשים מפנים זמן כדי ללמוד יותר, לומר תהילים או לעשות חסד. כשהם מסמנים זאת בלוח שלהם, הם מבהירים שהלו”ז המיוחד הזה הוא רק עד אחרי ימים הנוראים. אז, כשהם מקבלים על עצמם, יצר הרע עלול לומר להם, “אתם חושבים שה’ לא יודע שאתם מתכננים להפסיק את הפעילויות האלה ברגע שה’לחץ’ יסתיים? להיפך, ה’מופע’ הזה שאתם מציגים עלול לעורר את חמתו. פשוט תתנהגו כרגיל ותמשיכו את חייכם כפי שאתם עושים כל השנה!”

איך אנחנו מגיבים ליצר הרע שכזה? אני מאמין שהתשובה היא נחיצות. לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו במצבים קשים ואנחנו מסוגלים להגיע להשגים מעל ומעבר. זה לא מוכיח שאנחנו באמת יכולים להגיע להישגים מוגזמים כל הזמן, אלא זה מראה את הנחישות והאחריות שלנו על ידי כך שאנחנו מבצעים יותר מהרמה הרגילה שלנו. עבור רבים מאיתנו לאורך כל השנה אי אפשר להישאר ברמה כל כך גבוהה, אבל כשאנחנו מתאמצים לעשות את זה במשך ארבעים הימים האלה, המסר שאנחנו משדרים לה’ הוא: “ככה אני שואף להיות כל הזמן” . חז”ל אומרים שמי שבאונס אינו יכול לקיים מצוה, ה’ מזכה לו כאילו עשה. אולי הטבה נוספת של קיום המצוות המיוחד בימים אלו הוא שזה יכול לתת לנו זכויות בעתיד כאילו קיימנו את המצוות כל השנה.

שנזכה לשנה של הישגי על!