וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י ֣ה’ אֱלֹקֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גׇר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב׃  (דברים כו:ה)

חז”ל אומרים לנו שכלל ישראל זכו לצאת ממצרים כי שלא שינו את שמם, לבושם ולשונם. עם זאת, חז”ל גם אומרים לנו שהם עבדו אלילים. איך הם זכו לגאולה בגלל המעשים הקטנים האלה שהבדילו אותם משאר העמים, אפילו בזמן שהיו מלאים חטא?

בפרשת השבוע יש לנו את התוכחה אבל אין חטא ספציפי שמוזכר. הדבר היחיד שמוזכר במפורש הוא “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל” (דברים כח:מז) האם זה באמת דבר כל כך נורא אם משרתים את ה’ אבל ללא התלהבות?

אני מאמין שהתשובה טמונה ב”גישה הכוללת” שלנו. יש הרבה אנשים, שאם היו שואלים אותם אם הם לומדים תורה בקביעות, היו עונים, “כמובן שכן. יש לי סדר לימוד קבוע!”. אנשים אלו חשים סיפוק ושמחים בכך שהם מסורים לא רק במחשבה אלא גם במעשה. ואז אם אפשר לחקור ולשאול עוד, “כמה פעמים אתה חושב שפספסת הסדר שלך?” האדם בדרך כלל אומר, “אני שם כמעט כל הזמן.” אבל אם נקבל רישום נוכחות מהכולל היינו מגלים שהאדם נעדר הרבה יותר ממה שהוא חושב.

אם ישאלו אדם אחר, “האם אתה לומד תורה בקביעות?” הוא עשוי להגיב, “לא. אני לומד רק כשיש לי זמן”. לאחר מכן אנו בוחנים את רישום הנוכחות שלו ומגלים שיש לו את אותו רישום נוכחות בדיוק כמו האדם הקודם. מי מהם היינו חושבים במצב רוחני טוב יותר?

אחת הדרכים להעריך אותם יכולה להיות כך: מי שחשב שהוא נמצא שם בקביעות מביע בתקיפות שזה מי שהוא וזה מה שצריכים בחיים. עם תשובתו, הוא מסר “הצהרת משימה”. השני, שהצהיר שהוא לומד רק כשיש לו זמן, מראה שהוא עוסק במה שהוא בעיניו תחביב חשוב. אבל אם אין לו לזה זמן קבוע, ברור שהוא לא רואה בלימוד תורה היבט חיוני בחייו.

האופן שבו אדם מסדר את חייו מייצג את האמונות המנחות את חייו. איך הדברים מתפתחים, כלומר, מה שבסוף הוא אכן עושה – או לא עושה – זה לפעמים רק חוסר נחישות להמשיך.

לפני שנים שמעתי מישהו שואל “האם יש הבדל בין אדם שמכנה את עצמו ‘הרב דוקטור…’ לעומת מי שמכתיר את עצמו ‘דוקטור הרב…'”? נראה לי שהתשובה לשאלה זו מצויה בתשובה באגרות משה. הרב פיינשטיין פסק שבית ספר צריך להעסיק רב נוסף כדי שכל התלמידים יוכלו ללמוד לימודי קודש בבוקר, במקום שחלק מהכתות ילמדו לימודי חול בבוקר. ההסבר שלו היה שמה שבא קודם חשוב יותר.

כך גם נראה לי שאדם ישים את ההישגים שלו שהם חשובים יותר ראשונים. לפיכך, האדם ששם את “דוקטור” לפני “הרב” עושה חילול השם בכך שהוא מראה שלימוד התורה שלו הוא רק משני להישגיו האחרים.

אנחנו כל הזמן מתפתים ליצר הרע שאומר לנו: “את מי אתה משטה? ה’ יודע מי אתה באמת! למה לא להראות את האני האמיתי שלך.” היהודים במצרים, למרות שהיו שקועים עמוק בחטא, עדיין שמרו על זהותם, ולמען האמת הם ראו עצמם כיהודים ראויים. לכן גם ה’ ראה אותם ראויים לישועה, שכן חז”ל אומרים לנו שבגלל שהם לא שינו את לבושם, הם זכו לישועה.

בתקופה זו שאנחנו מתכוננים לראש השנה ויום הכיפורים, ומשפרים את התנהגותנו, אנחנו לא מרמים את ה’ על ידי התנהגות אחרת באלול, אלא מראים לו איך אנחנו באמת רוצים להיות. איך זה מראה לה’ שכך באמת היינו רוצים להיות? התשובה היא שכל מי שעושה מעשה בשמחה מראה שזה באמת מה שהוא רוצה לעשות.

דרך מצוינת לבטא זאת היא על ידי סליחות. בין אם אומרים אותם מאוחר בלילה או מוקדם בבוקר, לכולנו חסרות 40 דקות שינה ליום במשך השבועיים הבאים. אנחנו צריכים לשמוח שיש לנו את ההזדמנות הזו להראות לה’ מי אנחנו באמת. בזכות זה, ה’ ישפוט אותנו “באשר הוא שם” – כפי שאנו היום – ונזכה לשנת תשמ”ג טובה.