חי וקים

וַיְכַ֤ל יַעֲקֹב֙ לְצַוֺּ֣ת אֶת־בָּנָ֔יו וַיֶּאֱסֹ֥ף רַגְלָ֖יו אֶל־הַמִּטָּ֑ה וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ (בראשית מט:לג)

(רש”י שם) ויגוע ויאסף. וּמִיתָה לֹא נֶאֶמְרָה בוֹ, וְאָ”רַ יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת: (תענית ה:ב)

בפרשת השבוע דנים רבים מהמפרשים במשמעות המוות לאלו שהלכו לעולמם, וכיצד מרגישים אלו שנשארו כאן בעולם הזה כשמישהו עוזב את העולם הזה. על דברי אחי יוסף, ” שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹקֵי אָבִיךָ” (נ:יז) נותן רש”י הסבר שמותיר לנו הרבה חומר למחשבה. הוא מסביר שהם אמרו שלמרות שיעקב אבינו מת, אבל אלוקי יעקב עדיין חי. נראה לי שזה (שה’ עדיין חי) הוא רעיון שצריך להיות מובן מאליו, ועל כן מדוע הסביר רש”י שהאחים חשו שהם צריכים לציין זאת בפני יוסף?

החת”ם סופר מסביר את הפסוק על חנוך: “וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹקִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹקִים”. (בראשית ה:כד) נראה מיותר לציין שמאז שחנוך מת, הוא כבר אינו איתנו. החת”ם סופר ממשיך להסביר שישנם אנשים אשר בחייהם השפיעו על אחרים עד כדי כך שאפילו לאחר מותם נוכחותם עדיין מורגשת. התורה אומרת לנו שחנוך לא היה מהאנשים האלה.

אני רוצה להוסיף לרעיון הזה, באמצעות משהו שקרה לי בשבוע שעבר. פגשתי מישהו שאני קרוב אליו הרבה שנים. הוא נתן לי מאמר על היורצייט השישים של הרב אהרן קוטלר זצ”ל   והוסיף שהוא היה בטוח שאני אעריך את המאמר כי אני מחשיב את עצמי קרוב מאוד לר’ אהרן. זה היה נכון, אבל בעיני רבים זה די תמוה. איך אפשר להיות קרוב לאדם שמעולם לא פגשתי או אפילו לא ראיתי? התשובה ברורה: רוב הרבנים שלי לאורך שנותי היו תלמידיו של ר’ אהרן, והם תמיד ציטטו אותו עד כדי כך שאני מרגיש שאני מכיר אותו בעצמי. רעיון זה דומה למה ששומעים בבית מדרש כשהתלמידים לומדים גמרא ואומרים “אביי אומר… רבא אומר… וכו'”. למרות שכולנו יודעים שאביי ורבא נפטרו לפני שנים רבות, ב”תורת חיים” הם עדיין חיים.

יעקב אבינו הוא אחד מאלו שהגמרא אומרת שהם לא מתו. והגמרא שואלת ” א”ר יוחנן יעקב אבינו לא מת א”ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא” (תענית ה:ב) (אבל ספדו, חנטו וקברו אותו?) זו באמת שאלה טובה, אבל רבי יוחנן מתרץ, ” א”ל מקרא אני דורש שנאמר ‘ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה’ ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים’ (ירמיהו ל:י) מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים” (תענית שם)

בהתבסס על זה, הייתי מציע שנוכחות של אדם נמדדת בהשפעה שיש לו על העולם, רעיון שמוכר היטב לכולנו. כאשר למישהו יש יארצייט או שאנו אומרים יזכור, אנו מגבירים את עשיית המצוות, תמיכה בלימוד תורה ומתן צדקה לעניים. כל הדברים הללו מועילים לנשמה שנפטרה כי בגלל הנפטר מקיימים את המצוות הללו. למעשה, יש מי שמסביר את המושג – ” ברא כרעא דאבוה” – הבן הוא רגלו של אביו – בכוונה בדיוק לזה. אף על פי שהאב אינו יכול לעשות עוד פעולות משום שעזב את העולם הזה, הוא עדיין נחשב חי ופועל באמצעות בנו, כפי שאמרה הגמרא לעיל.

בסוף הביוגרפיה של הרב דסלר, כתוב שהרופא הרוסי שטיפל ברב דסלר הגיע לבית השבעה. כשנכנס, הוא ראה את הכאב על פניה של בתו של הרב דסלר. הוא עצר ואמר לה: “למה את בוכה? הלואי והייתי חי ברגע זה כמוהו!”

מי ייתן וכולנו נזכה לחיות את חיינו באופן שישאיר אותנו בחיים לנצח.