“…הָֽאֶחָד֙ גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נׇכְרִיָּֽה׃ וְשֵׁ֥ם הָאֶחָ֖ד אֱלִיעֶ֑זֶר כִּֽי־אֱלֹקֵ֤י אָבִי֙ בְּעֶזְרִ֔י וַיַּצִּלֵ֖נִי מֵחֶ֥רֶב פַּרְעֹֽה׃ ” (שמות יח:ג-ד)

יהודים המתגוררים בגלות צריכים לקבוע שיטות למניעת הטמעות. במצרים, היהודים צוינו על כך שלא שינו את שמם, לשונם ולבושם. ההשפעות התרבותיות הללו שזיהו אותם כיהודים שמרו אותם בבועה תרבותית. זה דבר שקל יותר לעשות  כקבוצה בתוך אומה אחרת. אבל אדם בודד לבדו לא יוכל להשתמש בשיטות הללו ולעשות עסקים עם הגויים, כי הם פשוט יראו אותו כמוזר.

כאשר משה רבנו היה במדיין, הוא היה צריך להפריד את עצמו. עם זאת, בהיותו חתנו של יתרו, שהיה אדם מפורסם במדיין, הוא נאלץ לתכנן תוכנית כדי לשמור על נחישותו.

ישנה שאלה שנשאלת על ידי מפרשים רבים מדוע נקרא בנו הראשון של משה גרשם ולשני קראו אליעזר. השם גרשום מתייחס לעובדה שמשה היה בארץ זרה, והשם אליעזר מתייחס להכרת התודה של משה לה’ על שהציל אותו מחרב פרעה. בהיות ששמות אלו מתארים אירועים אמיתיים, לכאורה היה צריך לקרוא לילד הראשון שלו אליעזר ולאחריו גרשם, לפי סדר האירועים? מדוע החליף משה רבנו את סדר השמות?

יש שעונים עם העיקרון הנ”ל: חובתו הראשונה הייתה להצהיר ולומר שמשה ומשפחתו הולכים להיות שם רק זמנית, והם לא מתכננים “להתערב” בחברה המדיינית. לאחר שהיסוד הזה היה ברור, הוא היה יכול להתקדם ולהודות לה’ על מה שקרה קודם לכן.

עם זאת, ברצוני להציע הסבר נוסף, בהסתמך על כמה מאמרי חז”ל. הגמרא בגיטין (נז:ב) מספרת “מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים… קפצו כולם ונפלו לתוך הים”. חזקיהו המלך הרגיש שאם ילדיו לא ילכו בדרכי ה’ עדיף לא להביאם לעולם. כל אחד מהסיפורים הללו, וסיפורים רבים דומים, צריכים להילמד בפני עצמם. אבל המחשבה הבסיסית היא שתכלית החיים היא לשרת את ה’, ולחיות בלי שתהיה לך מטרה כזו לא כדאי.

לכן, ברצוני להציג את המחשבה הבאה: משה רבנו לא היה מוכן להודות לה’ עד שהיה בטוח שילדיו יוכלו להישאר יהודים נאמנים לחיי תורה. לכן, הוא הצהיר תחילה את המשימה שלו, ואחרי שהיה בטוח שילדיו ילכו בדרך הנכונה, הוא היה מוכן להודות לה’.

בפרשת בא בפסוקים העוסקים בבן הרשע (שמות יב, כ”ו-כ”ז) כתוב “וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ”, ורש”י מביא שאחת הסיבות היתה על “בשורת הבנים שיהיו להם”! יש ששואלים, “מדוע שיהיו אסירי תודה אם יהיו להם ילדים רשעים?” התשובה הפשוטה היא, “לפחות לבן הרשע אכפת מספיק לשאול!” וזו באמת התחלה שעליה צריך להיות אסירי תודה. באופן דומה, בכל פעם שאנו רואים סביבנו אנשים יהודים שנסערים מאיתנו בשל שמירת התורה שלנו, עלינו להיות אסירי תודה על כך שלפחות יש להם מצפון, והגישה העוינית שלהם היא באמת סימן שרצונה של נשמתם היא להתקרב לה’. מי שאדיש לחלוטין עלול להיות מרוחק יותר מאלה שמתנהגים ברשעות.

אני מאמין שהרעיון הזה הוא חלק מההיבט של כלל ישראל שנעשה מתוך הברית שכרת ה’ עמנו בהר סיני. מכאן ואילך, יש ניצוץ בתוך כל יהודי שיכול להפוך ללהבה שיחזיר אותו אל ה’. לפני כמה שנים, החברותא שלי הלך לחוף הנפרד בערב ראש חודש אלול. כשהמציל החילוני קרא  ברמקול שעונת החוף נגמרה, הוא איחל לכולם הצלחה בישיבה והזכיר לכולם, “נא לא לשכוח להתפלל – גם עבורנו המצילים!”

חיים ללא שירות ה’ אינם שווים לחיות, וכל יהודי בלב ליבו מבין זאת.