הזדמנויות פז

וְהַנְּשִׂאִ֣ם הֵבִ֔יאוּ אֵ֚ת אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם וְאֵ֖ת אַבְנֵ֣י הַמִּלֻּאִ֑ים לָאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן׃ (שמות לה:כז)

חז”ל מספרים “אָמְרוּ נְשִׂיאִים: יִתְנַדְּבוּ צִבּוּר מַה שֶּׁמִּתְנַדְּבִים, וּמַה שֶּׁמְּחַסְּרִים – אָנוּ מַשְׁלִימִין אוֹתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִימוּ צִבּוּר אֶת הַכֹּל, … אָמְרוּ נְשִׂיאִים: מָה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת?” (רש”י שם) התרגום יונתן אומר, “וַעֲנַנֵי שְׁמַיָא אָזְלִין לְפִישׁוֹן וְדַלְיַין מִתַּמָּן יַת אַבְנֵי בּוּרְלְוַת חֵילָא וְיַת אַבְנֵי אַשְׁלָמוּתָא לְשַׁקְעָא בְּאֵיפוֹדָא וּבְחוּשְׁנָא וּמַחְתַן יַתְהוֹן בְּאַנְפֵּי מַדְבְּרָא אָזְלִין רַבְרְבָנֵי יִשְרָאֵל וּמַיְיתַן יַתְהוֹן לִצְרוֹךְ עִיבִידְתָּא” – שענני שמים משכו את אבני השוהם ואבני המילואים מנחל הפשון והורידו אותם במדבר, שם אספו אותם הנשיאים ונתנו אותם לעבודת המשכן. השאלה היא מה ניתן ללמוד מאירוע נסי כזה?

אני רוצה לשתף אתכם בשתי גישות שונות שנראות סותרות זו את זו. הראשונה היא גישתו של הרב שרגא גרוסברד, ראש ישיבה קטנה של פוניבז’. לאדם יכולה להיות הכוונה הכי טהורה ובכל זאת משום מה הוא אינו זוכה לקיים את המצווה כפי שרצה. מאחר שכוונת הנשיאים הייתה לקדש שם שמים על ידי השלמת מה שחסר, ה’ עשה נס לתת להם דברים שלא היו לאיש אחר. אף על פי שלא באו מההון האישי שלהם, הם הפכו לנציגים כדי להביא להשלמת המשכן וכליו. זוהי דוגמה יפה של “כל הבא לטהר מסעיין לו”.

שמעתי גם רעיון בדיוק הפוך. תהליך המחשבה של הנשיאים היה שבוודאי בסוף יהיו דברים חסרים, והם יצילו את המצב בכך שימלאו את החסר. ה’ השתמש בשני המקרים כדי ללמד אותם לקח: ראשית שבסוף לא היה חסר דבר בבניין המשכן שהם יכלו לתרום. שנית שכאשר היה צורך למצוא את האבנים לחושן, לנשיאים לא הייתה דרך להשיג אותן, אבל ה’ עשה נס כדי שיוכלו לתרום אותן. ה’ לימד אותם כי “אני לא צריך שאתם תצילו את המצב. אתם צריכים לראות בזה זכות שיש לכם את האמצעים לתרום. זו הסיבה שה’ בעצמו הביא את האבנים ואיפשר לנשיאים לתרום אותן.

בליל הסדר אנו מזמינים אורחים באמירת “כל דכפין ייתי וייכל”. תארו לעצמכם שאתם יושבים מסביב לשולחן, ובדיוק אז נשמעת דפיקה בדלת, ואנשים זרים מבקשים מקום לאכול (אולי היתה להם בעיה במכונית שלהם או מקרה חירום רפואי). הם הופנו אליכם כמשפחה ששמחה לקבל אורחים. כמה כבוד תרגיש שה’ העניק לך בליל הסדר את ההזדמנות לארח אורחים שבאמת זקוקים לכך! ומיד אחרי שהתפללת לה’ על המצווה הזו. האם הייתם מרגישים “מגיע לי”? או האם הייתם מרגישים בענווה שאתם נהנים מטוב ליבו של ה’ בכך שנתן לכם את ההזדמנות לקיים מצווה זו? אני מאמין שלפעמים אנחנו מתנהגים כמו הדרך הראשונה ולפעמים כדרך השנייה. עלינו להבין ששתי התחושות נכונות – הזדמנות לעשות מצווה היא זכות מה’. וגם שתפילותינו והרצון האמיתי שלנו לקיים את המצוות, עשויים “לעודד” את ה’ לשלוח לנו את ההזדמנויות.

בפורים אנחנו נותנים מתנות לאביונים ומרגישים שזה משפר את החג שלנו. לפני פסח, אנו נותנים מעות חיטים מתוך הבנה שכחלק ממצוות הפסח אנו גם עוזרים לאחרים. אנו רואים במצוות צדקה הללו הזדמנויות, ואכן כך הן. אני רק רוצה להזכיר לכולנו שגם ביום רגיל שבו אנחנו ממש בלחץ, ומישהו עוצר אותנו לבקש תרומה, גם זו הזדמנות פז.

שנבין ונרגיש באמת שהעזרה שלנו לזולת משפרת את עבודת ה’ שלנו באופן כללי. ואם ה’ נותן לנו את ההזדמנויות, עלינו להודות לה’ על כך שנבחרנו כצינורות ראויים לעזור למדוכאים.