וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קְרַ֤ב אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וַעֲשֵׂ֞ה אֶת־חַטָּֽאתְךָ֙ וְאֶת־עֹ֣לָתֶ֔ךָ וְכַפֵּ֥ר בַּֽעַדְךָ֖ וּבְעַ֣ד הָעָ֑ם וַעֲשֵׂ֞ה אֶת־קׇרְבַּ֤ן הָעָם֙ וְכַפֵּ֣ר בַּֽעֲדָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה ה’׃ (ויקרא ט:ז)

“קרב אל המזבח – (ת”כ) שהיה אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת” (רש”י שם)

רש”י זה צריך הסבר. ראשית, עלינו להבין על איזו שאלה עונה רש”י. השפתי חכמים מסביר שהפסוק התחיל ב”קרב אל המזבח”, אבל כבר בפסוק ב’ נאמר לאהרן ” וְהַקְרֵב, לִפְנֵי ה’ “! היה צריך לומר רק “עשה קרבנותך”. נראה שהיה צורך לעודד את אהרון כיוון שחשש לגשת. אבל ממה הוא חשש?

רבותינו מלמדים אותנו שקרבן זה היה כפרה על חטא העגל, ובהיות שאהרן היה מעורב בחטא זה, חשב שלא ראוי לו לייצג את כלל ישראל בבקשת הסליחה. עם זאת, יש שמסבירים שדווקא בגלל שהוא היה מחובר לחטא, הוא היה הנציג הטוב ביותר עבור כלל ישראל.

אולם השנה ראיתי הסבר חדש מאת בעל ההפלאה (הרב פנחס הלוי הורביץ). ה’ קרא למשה רבנו בפרשת שמות להוציא את בני ישראל ממצרים. במשך שבעה ימים התווכחו משה וה’ אם משה או אדם אחר יהיה השליח לגאולת עם ישראל. עקב התנהגותו של משה בדיון זה, בסופו של דבר ה’ נתן לאהרן את הכהונה. בנוסף, אהרון קיבל את הכהונה כי הוא שמח בשביל משה שהוא יהיה המנהיג ולא שאל שאלות על בחירתו של ה’. אומר ההפלאה: מאחר שאהרן נבחר להיות הכהן משום שלא שאל שאלות על החלטת ה’, לכן, בפרשתנו, כשאהרון לא היה בטוח אם הוא מתאים לייצג את כלל ישראל בהקרבת קרבן למענם, זה סתר את הסיבה לכך שאהרן נמנה לתפקידו.

יש בדיחה על ילד שבחדר למד בשקדנות, והיה לו הרבה דרך ארץ להוריו. אולם בליל הסדר, ככל שניסה, האב לא הצליח לגרום לבנו לשאול שאלות. האב המתוסכל שאל את בנו: “האם לא נראה לך שרבים מהדברים שאני עושה הם יוצאי דופן? למה אתה לא שואל על ההתנהגות המוזרה הזו?” הגיב הילד: “לימד אותי הרבי בחדר שלא שואלים שאלות על ההורים!” ניכר שזו הייתה אי הבנה מצד הבן. אני רק רוצה להבהיר את מקור הבלבול של הילד. בן דוד שלי, שיהיה בריא, מבטא את המושג כך: מותר לשאול על מעשיו של ה’ עם סימן שאלה (למשל “מה ה’ רוצה ממני?” או “מה המסר שה’ מלמד אותי?”). אבל אין לנו זכות לשאול על מעשיו של ה’ עם סימן קריאה (למשל “למה שה’ יעשה לי את זה!!”).

אחרי פסח, כשאנחנו מקווים שחיזקנו את האמונה שלנו, יש סכנה ליפול לספק כזה, שלא יודעים מתי לשאול ולחקור ומתי פשוט לקבל את מה שה’ עושה. כשבני ישראל יצאו ממצרים לכיוון הר סיני, ייתכן שהיה להם מה שהיינו מכנים בימינו “התקף חרדה”. זה קרה בקצה ים סוף כשלא היה להם לאן ללכת, ובמרה כשלא היה להם מים לשתות. עלינו לזכור שבמצבים כגון אלה, אנו לא צריכים לשאול שאלות, מכיוון שאנו יודעים שה’ אוהב אותנו. זה מיוצג על ידי הפסוק “לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה” (ירמיהו ב:ב). מצד שני, יש לעודד אותנו להתעמק ולהבין את כל מה שה’ עושה, כי זה יעזור לנו להפוך לאנשים גדולים יותר ולהרגיש בטוחים שכל מה שה’ עושה נועד לטובתינו. עלינו לזכור שיש כמה מצבים שבהם עלינו לשאול “למה?” על מנת שנוכל לצמוח, ומצבים אחרים שבהם עלינו פשוט לקבל את גזרת ה’. אבל כך או כך אדם לא צריך להתייאש.