תסתכל טוב

“הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קׇדְשְׁךָ…” (דברים כו:טו)

חז”ל אומרים על המילה ‘השקיפה’,שפירושה ‘להביט בכוונה’, “אמר רבי אלכסנדרי, גדול כחן של בעלי מעשרות, שהופכין את הקללה לברכה. שבכל מקום שנאמר בו השקפה, לשון צער הוא… חוץ מזו, השקיפה ממעון קדשך וברך…” (מדרש תנחומא כי תשא:יד), שבאמצעות מצוות צדקה, ה’ עובר ממידת הדין למידת הרחמים. השאלה היא “איך זה עובד?” וכמו כן, “מדוע, כביכול, בדרך כלל ה’ מסתכל עלינו בקפדנות?”

אנו מודעים לכך שהרבה פעמים כאשר אנשים חוטאים, למרות שהם – חלילה – עושים זאת בכוונה, יש להם תחושה לא נוחה בבטן, כי הם יודעים ומבינים שזה לא בסדר והם באמת מרגישים אשמה על חטאם. הם פשוט לא הצליחו להתגבר על הפיתוי. אפילו כשאנשים עושים מצוות, בדרך כלל יש בכך תועלת אישית כלשהי. לכן, כאשר ה’ בוחן את מעשינו והוא רואה מניעים שונים אפילו במעשינו הטובים, חלקם מופלאים וחלקם פחות רצויים, לאיזה סוג של מסקנה מגיע ה’ לגבינו?

אבא שלי השווה את זה פעם למשחק הגולף: לכל חור בגולף יש שווי מסוים, שהוא המספר המוערך של חבטות הדרושות כדי להכניס את הכדור לחור. אף אחד לא חושב להכות לחור בחבטה אחת, אבל זה בהחלט הכי טוב. לפי רמת הכישורים של השחקן, כך נצפה ממנו לביצועים טובים יותר. כך גם בעבודת ה’, ה’ מעריך את מצבו של כל אדם ומספק את המקדם הנצרך כדי שיוכל להגיע לרמה הדרושה.

הרב שלמה זלמן אוירבך דן ברעיון זה בשו”ת בנושא ילדים לקויי נפש. לדבריו, ייתכנו מצבים שבהם אכן חלה על הילד חובה מלאה לקיים מצוות, אם כי לא ריאלי לצפות ממנו לקיים את חובתו כראוי. לכן ה’ ישפוט אותו לפי יכולתו.

עם זאת, יש מצוות מסוימות שהקושי שלהן גדול מספיק כדי שזה כמעט כאילו אנחנו לא מצפים שאף אחד יצליח בזה בכלל. לגבי מצוות אלו, כל מה שאדם עושה מוכיח את רצונו לעבוד את ה’. זה מתייחס דווקא למצוות צדקה. אדם לוקח את כספו שהרוויח בעמל רב, ותורם אותו בשמחה, מתוך הבנה שה’ מינה אותו לאפוטרופוס של הכספים הללו, כדי שיזכה להקצות את הכספים הדרושים לבני אדם אחרים. מכיוון שאדם זה עזב את “אזור הנוחות” שלו ועשה את ההיפך מהרגיל, ה’ מגיב באותה מידה, וגם אם מצווה זו נעשתה שלו לשמה, או הייתה פגומה איכשהו, ה’ יראה רק את הטוב שבמעשה הצדקה שלו.

עם הרעיון הזה נוכל להבין מדוע בתקופה זו של השנה יש דגש מיוחד לתת צדקה. חוסר האנוכיות והנדיבות שלנו בעזרה לזולת יביאו לידי מידה כנגד מידה בדרך שבה ה’ מסתכל עלינו במהלך ימי הדין. הוא יראה שפעלנו מחוץ לקופסה, ומקווים שהוא ינהג איתנו באופן מקביל.

ברצוני להרחיב על מחשבה זו באמצעות ציטוט של הרב אהרן לייב שטיינמן ז”ל. אנו אומרים בסוף ברכת המזון, “וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב”. ר’ אהרן לייב הוסיף: “ולא ראיתי מוותר מפסיד”.

בתקופה זו של השנה, מלבד מתן צדקה, עלינו למצוא דרכים אחרות לצאת מאזור הנוחות שלנו לטובת אחרים. אנחנו גם צריכים לנצל את ההזדמנויות, לדוג’ לוותר על המקום שלנו בתור, על החברותא שרצינו או מקום החניה, למישהו שזקוק לו. בכך, מבטו של ה’ עלינו ביום הדין, יהפןך למבט חיובי, ובזה יעניק לנו ברכה בשנה הבאה.