לא המחשבה עיקר אלא המעשה

וַאֲחֵיכֶם֙ כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת־הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֖ר שָׂרַ֥ף ה'(ויקרא י:ו)

שני בניו של אהרון מתו לאחר שהביאו מחתתם לה’, שלדעתם היה הדבר הנכון לעשות. זה באמת עצוב כשאדם חושב שהוא עושה משהו נכון, אבל באמת עושה משהו כל כך לא נכון שהוא חייב לאבד את חייו בגלל זה. אולי זה מספק לנו הזדמנות להרהר בסיבות שהאדם מחויב להתאבל בדרך כלל. ה’ מנהל את העולם וברור שהוא יודע מה הוא עושה. וכל מה שהוא עושה הוא לטובה! אם כן, האם הבכי לא מעיד על חוסר אמונה בהשגחת ה’ על העולם?

נכדתו של ראש ישיבה באמריקה נפטרה בפורים באופן טרגי והותירה אחריה יתומים ובהם תינוק בן חודשיים. כאשר ראש הישיבה יצא מהרכב לפני ההלוויה, הוא העיר למלווה אותו: “הכל טוב!” המלווה שאל בחזרה, “אתה באמת מאמין שכן?” הראש הישיבה הגיב “ממש כן” – ואז הוא פרץ בבכי. אפשר להיות עם אמונה חזקה שכל מה שה’ עושה הוא לטובה, ובו בזמן להתאבל על האירוע העצוב שקרה.

הרמב”ן אומר לנו שהאמירה “טבעי שאנשים ימותו” אינה נכונה, שכן מראש אנשים היו אמורים לחיות לנצח. רק החטאים והחסרונות שלנו הם שגורמים למוות, ובכך מרחיקים אותנו מהשגת המטרה הסופית שלנו של אושר נצחי. לכן, כשמישהו נפטר, יש מערכת הלכות שיש לנהוג לפיהן כי האבלות היא ראויה.למשל, עם פטירתה של שרה אמנו – שלדברי חז”ל חיתה חיים מושלמים – היה צורך בשלושה ימים של בכי, שכן היא איבדה את ההזדמנות להגיע לשיאים גדולים יותר ברוחניות. באופן דומה, זמן קצר לפני מותו של הגאון מווילנה, הוא הרים את הציציות שלו, בכה ואמר, “בכמה גרושים תראה מה אפשר לעשות בעולם הזה. אבל בעולם הבא, אין לנו את היכולת לעשות שום מצווה”. מלבד זאת, אלו שהכירו את הנפטר איבדו מודל לחיקוי שהמחיש דרך מסוימת לעבוד את ה’.

אני מאמין שהמקרה של בני אהרון הוא דוגמה מובהקת למה ששווה לבכות עליו. הגדולים הללו ניסו לעבוד את ה’ עד הסוף, אבל טעו קשות בביצוע מה שהם חשו כמצווה. איזה אסון גדול מזה יכול להיות?! לכן אמר משה שכולם צריכים לבכות את ‘השרפה’ הזו, למרות שעונשם היה ראוי.

לעתים קרובות אנו הולכים לבית אבל כדי לנחם אבלים ולא יודעים מה לומר. ברצוני לפתוח עם דברי הרב שלום שוודרון על הפסוק “טוב ללכת אל בית אבל מללכת אל בית משתה” (קהלת ז:ב). הוא מסביר שזה בגלל שכשהולכים לחתונה כל מה שעושים זה לפטפט, בעוד שבבית אבל אנשים בדרך כלל מתקשים להגיד משהו, ולכן הם יושבים בשקט.

הגמרא אומרת,”אמרי במערבא – מלה בסלע משתוקא בתרין” (מגילה יח:ש) (אם מילה שווה סלע אחד, השתיקה שווה שניים) לכן מסביר הרב שוודרון שעדיף ללכת לבית אבלות ולשתוק מללכת לבית משתה ולדבר.

לדעתי יש משמעות עמוקה יותר לדבריו: בבית משתה האורחים שמחים, מלאי חיים וחסרי דאגות. ואילו בבית האבל, האווירה גורמת לשקול כל פעולה ומילה. אכן, זה נותן לנו יותר כוונה במעשים ובמילים שלנו, מאשר במשתה שבה אנחנו לא מרגישים את אותו כובד ראש. אנחנו אמורים לצאת מבית האבל עם הבנה גדולה יותר שצריך לחיות כל רגע בחיים עם תכלית. ערנותנו כיצד אנו פועלים ומדברים בבית האבל צריכה להימשך גם כשיוצאים משם.

המצרים חוו מכות אדירות, אך הם לא השתמשו בהן כדי להתקרב לה’. כיהודים מאמינים, התפקיד שלנו הוא ללמוד מהתקופות “השפלות” שלנו (כגון פטירתו של אהוב ר”ל), לנצל יותר את החיים שה’ מעניק לנו. אנו לומדים מהפרשה שכדי להשיג זאת, לא רק המחשבות חשובות, אלא גם הפעולות שלנו צריכות להיות על פי רצון ה’.