אהבה אמיתית

“…וַיִּפֹּל (יוֹסֵף) עַל־צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל־צַוָּארָיו עוֹד” (בראשית מו:כט)

אֲבָל יַעֲקֹב לֹא נָפַל עַל צַוְּארֵי יוֹסֵף וְלֹא נְשָׁקוֹ, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁהָיָה קוֹרֵא אֶת שְׁמַע: (רש”י שם)

כששואלים אדם כמה מעצמו הוא מוכן לתת לעבודת ה’, לאנשים שונים יהיו תשובות שונות. לדעתי מה שאנו אומרים בשמע  מלמד אותנו את התשובה הנכונה, “ובכל נפשך” – להיות מוכנים אפילו למסור את חיינו למען הקב”ה. ולאלו אנשים שכספם שווה להם יותר מחייהם, על אנשים אלו ישנה חובת “ובכל מאודך” – בכל כספם או רכושם.

אני זוכר שפעם ביקרתי בבית החולים מבוגר שבני משפחתו לא היו דתיים. הוא אמר לי, “אין לי בית לחזור אליו – למה שארצה להתאושש?” הוא היה אדם אמיד, אבל בגלל שלא ראה שהוא יכול להשתמש בכספו עכשיו באותה דרך כמו לפני שחלה, ובנוסף גם לא היה לו קשר עם משפחתו, לכן הרגיש שאין מטרה נוספת בחיים שלו.

ראיתי מצבים דומים אצל אנשים שהיו מסורים לעבודתם ואז פוטרו, או שהתגרשו ומשפחותיהם פנו נגדם. כל מה שלמענו חיו עד אז כבר לא היה, ולכאורה לא נשארה להם שום מטרה להמשיך. אבל למעשה, הם לא איבדו את ייעודם בחיים. גם למי שנמצא מחוסר הכרה בבית החולים יש את היכולת לעשות את המצוות התמידיות, שכן על ידי מחשבה בלבד, ניתן לקיים מצוות אלו ללא הרף.

אז איך אנחנו קובעים מה הם “חיים תכליתיים”?

כיהודים דתיים אנו מבינים שלהיות בחיים עם היכולת לעבוד את ה’ – זו לבדה סיבה לקיומנו. והפסוקים משמע הם כאן כדי ללמד אותנו כיצד להשתמש בחיינו למטרה הגדולה ביותר.

כפי שהביא רש”י לעיל, כשפגש יעקב את יוסף, קרא קריאת שמע. רבים מהמפרשים שואלים, “האם זה הזמן לקרוא שמע? ואם באמת הגיע הזמן לשמע, מדוע גם יוסף לא קרא?!” התשובה הקלאסית היא שמה שיעקב הכי אהב בעולם היה את בנו יוסף, ולכן כשפגש אותו היה הזמן הטוב ביותר להביע את אהבתו לה’ שעלתה אפילו על אהבתו לבנו.

בדומה לכך, כשגזרו מיתה על רבי עקיבא, הָיוּ סוֹרְקִין אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְהָיָה מִתְכַּוֵּן לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּאַהֲבָה  בקריאת שמע. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, “רַבֵּנוּ, עַד כָּאן?” אָמַר לָהֶם, “כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה: “וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ” (דברים ו, ה) – וַאֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נפִשְְךָ, אָמַרְתִּי: מָתַי יָבֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּמֶנּוּ! וְעַכְשָׁו שֶׁבָּא לְיָדִי – לֹא אֲקַיְּמֶנּוּ?”

יעקב הראה את אהבתו לה’ על ידי שניצל את אהבתו לבנו כשראה אותו כדי להתחבר יותר לה’. רבי עקיבא הראה את אהבתו העצומה לה’ על ידי נכונותו למסור את נפשו.

עלינו להעריך שבדרך כלל איננו מנוסים עד לנקודה קיצונית זו, אך עלינו להיות תמיד מודעים לרעיון ולגישה המתאימה לנו. אם נחשוב תמיד על נסיונות כאלו, אולי אפילו נקבל שכר כאילו עברנו נסיון. אז למרות שאנחנו לא מנוסים, הבה ניתן את כל כולנו לעבודת ה’.