…וַיָּשֶׂם ה׳ לְקַיִן אוֹת… (בְּרֵאשִׁית ד:טו)

חז”ל במדרש תנחומא, מעלים מספר אפשרויות לפשר ה”אות” שניתנה לקין. על פי אחת מהן, “אות” איננה אות במובן הקלאסי של המילה, אלא הכוונה היא שה’ נתן לקין את השבת.

פירוש זה של המדרש נשמע תמוה. הרי מטרת האות היתה לרכך את עונשו של קין – “נע ונד תהיה בארץ” ולהבטיח את בטחונו כשינדוד למקום רחוק ולא מוכר. איך תעשה זאת השבת ?

עברנו לאחרונה תקופה מסחררת ועוצמתית, מראש חודש אלול ועד שמחת תורה. בזמן זה, התמקדנו על הדברים החשובים בחיינו, וערכנו בדק בית פנימי במעשינו ובחסרונותינו. תקוותינו בחשבון הנפש היתה למצוא חן בעיני ה’, ולזכות לחיים מלאים בשלווה ובאפשרויות לעבודת השם. גם צוחצחנו מחטאי השנה החולפת.

המדרש מספר לנו שאדם הראשון (שגם חטא) נפגש עם קין ושאל אותו אם הוא הצליח במשפטו עם הבורא. קין ספר לאביו שהוא חזר בתשובה ותשובתו נתקבלה. תגובתו של אדם הראשון לבשורה זו היתה – “מזמור שיר ליום השבת”. כאן מתגלה שבת כ”אות” שקשורה לתשובה ולהתחלות חדשות. איך, בדיוק, עושה השבת את הדברים האלה?

בעל ה”עבודת ישראל” מסביר שהאות של שבת היא האפשרות להתמקד ולהתבונן. במשך ששת ימי העבודה אנחנו מוצאים את עצמנו נעים ונדים, בין נושא לנושא ובין בעיה לבעיה. משימתנו מופסקת על ידי מייל חשוב, ומייל זה מופסק גם הוא על ידי צלצול. צלצול אחר מבשר על עוד דברים שמתחרים על תשומת ליבנו, וכל הדברים גם יחד מונעים מאיתנו ריכוז וזמן להתבוננות. חוסר הריכוז מתבטא לפעמים בכוונה לקויה בתפילה, או חזרה על אותו קטע לימודי מספר רב של  פעמים עד שייקלט. השבת מכריחה אותנו להתנתק. אין עוד “נע ונד”. השבת מחזירה לנו את האפשרות להתבונן בדרכינו ולאשר את מחויבותינו אל הדרך בה בחרנו ללכת.

בשבת זו, הראשונה בעונה, הבה ונחזק ביתר שאת את כל ההשגות הגבוהות שפקדו אותנו במשך הימים הנוראים. בואו ונהפוך את השנה לשנת תעש”ו, שנה של עשייה והתמקדות בדברים החשובים באמת.