כפי שברור לנו, המן שירד לאבותינו במדבר הווה ברכה עצומה. חז”ל (יומא עו) מוסיפים שגם העובדה שנפל מידי יום היא ברכה בפני עצמה כי אז התחזק הקשר בינינו לבין הקב”ה. לעומת זאת, הגמרא במנחות (קג) מסיקה שעדיף לאדם להשיג כל צרכיו לזמן רב, כגון שנה מראש, כי אז הוא לא רק ‘מסודר’ אלא גם אינו מתמודד עם האי-וודאות שבאה מחמת אזלת יד. נראה ששתי הגמרות סותרות זו את זו! מה עדיף – קשר חזק עם הקב”ה או הרגשת ביטחון?

בעל ה”שירת דוד” מבאר שיש הבדל עמוק ומהותי בין אמונה וביטחון. אמונה היא הידע שהכל בידי שמים – בטחון, לעומת זאת, הוא ההרגשה שאכן כך המצב. המאמין יודע שכל מה דעביד רחמנא – לטב עביד, אבל ה”בעל ביטחון” מרגיש זאת במוחש. לבעל ביטחון – עדיף שיהיה יחס תלותי/יומי עם הקב”ה, שהרי בכל יום מצפה הוא לסיפוק צרכיו ואינו מתמודד עם מחשבות של אוזלת יד – כי בטוח הוא בבוראו. לעומת זאת, בן אדם שעומק (או רדידות) אמונתו אינו נותן לו להרגיש בבטחה – אלא רק יודע זאת באופן אינטלקטואלי – בשבילו עדיף סיפוק צרכים ארוך טווח שהרי אם היה מצפה מידי יום ביומו היה סובל מחוסר הנוחות. ומכיון שיש לו נזק מהמצב היומי – מספקים לו מראש, על אף שזה גורם לו להחמיץ הזדמנות של קשר יותר אדוק בקב”ה.

רעיון זה גם בא לידי ביטוי לגבי שנת השמיטה. ידועה הערת המפרשים על הפסוקים “וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית…” – ועונה התורה “וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית…” [ויקרא כה:כ-כא] – אילולי לא תמהו על אופן קיומם בשנה השביעית, היו היהודים “אוכלים קמעא ומתברך האוכל במעיים” כלומר, צורכים מעט וניזונים בו. מכיון ששאלו “מה נאכל?” – הקב”ה יביא יבול ענק בשנה השישית וממנו יסתפקו עד לאחר השמיטה. ברור, שעדיף להרגיש את תחושת הביטחון בדרכי ההשגחה – ואז באמת ההסתפקות היתה מזינה בדרכי נס. אבל לקטני הביטחון שאינם בדרגה זו – הקב”ה גם מספק מראש על ידי יבול ענק (שמביא איתו טרחה יתירה בקצירה, איסוף וכו’)

בשנת שמיטה זו – זוכים אנחנו לחיות במחיצת אנשים צדיקים שחיים עם תחושת ביטחון וניזונים כל צרכיהם בנוחות. נוכל, גם אנחנו, לשפר את רמת הביטחון האישית שלנו – ולזכות לדברים נשגבים.