איפה המחשבות שלך

וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה׃ (במדבר לא:יד)

סיבת המלחמה עם מדיין היתה לנקום באלו שגרמו לכלל ישראל לחטוא עם בנות מואב. כלל ישראל הבינו שהם חטאו, חזרו בתשובה, ואז ה’ ציווה עליהם לצאת למלחמה. אפשר היה לחשוב שכל מי שמעורב במלחמת קודש זו יהיה רחוק מלחזור על אותו חטא שוב. אולם הגמרא (שבת ל”ד ע”א) מספרת לנו על שיחה בין משה לפקודי החיל. “אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר להן משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון (של מעשה שטים לזנות את בנות מואב – רש”י)? אמרו לו לא נפקד ממנו איש. אמר להן אם כן כפרה למה? אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו” (שבת סד:א)

אני זוכר שכשהייתי בישיבה, כל שנה המשגיח היה מסביר למה מיד אחרי כשצעקנו “שמע ישראל… ה’ הוא האלוקים…” בנעילה אנחנו מיד מתחילים את מעריב עם “והוא רחום יכפר עוון…”. ברורה השאלה: אילו חטאים יכולנו לעשות כשהיינו ברמה כה גבוהה? המשגיח הסביר: “חשבת על עוגת השוקולד שאתה מתכוון לאכול מיד אחרי מעריב”. במילים אחרות, אדם יכול להיות ברמות הגבוהות ביותר והיצר הרע עדיין מוצא את דרכו פנימה וגורם שיכנסו מחשבות השפלות ביותר (אפילו גרועות יותר מעוגת שוקולד).

אז איך מתמודדים עם מצב כזה? לדעתי הגמרא הזו מראה לנו את הגישה הנכונה. אל תגיד סתם שמשהו לא בסדר איתי, אלא צריך להכיר ולהודות שהפיצול הזה קיים בנו, וצריכים כפרה על הצד השלילי.

אבל אם נענשים רק על ביצוע החטא בפועל, מדוע יש צורך בכפרה על מחשבות החיילים – או על מחשבות עוגת השוקולד? התשובה היא שאמנם נכון שלא עברו על שורת הדין, אבל עצם העובדה שחשבו על חטא זה מראה על חוסר נאמנות.

אני רוצה ליישם את המושג הזה על סוג של אי התאמה שנמצא בקרב אנשים רבים בימינו. זה ידוע שבין המצרים הוא זמן להתאבל על חורבן בית המקדש בירושלים, ואולי אנו אפילו מצטערים או מרגישים נטושים על כך שהשכינה לא נמצאת בקרבנו. אך יחד עם זאת, אפשר לתהות, “האם זה באמת חייב להפריע ללוח הזמנים של המקלחת שלי, של החופשות שלי או לרשימת ההשמעה שלי?” למרות שאנו עשויים לדעת שהמחשבות הללו שגויות, הן עדיין מתגנבות למוחותיהם של אנשים.

מישהו פנה אל הרב יוסף חיים זוננפלד ליד הר הבית ושאל אותו לגבי תיקון חצות. הסידור מורה לבכות במשך 30 דקות על חורבן בית המקדש לפני המשך התפילות. “איך פותחים את הברז ומיד מתחילים לבכות?” ר’ יוסף חיים הביט בכותל ומיד פרץ בבכי; לאחר שהצליח להתאושש הוא השיב, “אני לא מבין את השאלה. אם רק חושבים על החורבן, איך אפשר שלא לבכות? הסיבה שאנחנו לא תמיד בוכים היא כי יש לנו דברים אחרים שמעסיקים אותנו, וגורמים לנו להפסיק לבכות”. במילים אחרות, אם זה חזק מספיק, אי אפשר להוציא את זה מדעתנו. הסיבה שבגללה יש לנו את התשוקות האלה לחופשה ולמוזיקה היא שהמוח שלנו לא עוסק בחורבן כפי שהוא צריך להיות.

הכרתי אישה שהייתה לה כמעט אותה רמת רגש כמו לרבי יוסף חיים. היא ירדה מהמטוס לבקר את אמה החולה וגילתה שאמה נפטרה כשהייתה בטיסה. מישהו שאל אותה, “אולי תרצי להתקלח אחרי הטיסה הארוכה שלך לפני ההלוויה?” היא ענתה, “אמא שלי אפילו לא נקברה, ואני אפנק את עצמי במקלחת?” (לענין הלכה יש לשאול רב אם ומתי מותר להתקלח לפני הלוויה.)

אם באמת הפנמנו שבגלל מעשינו חסר לה’ את ביתו, ושמו מחולל כל הזמן, אני מאמין שזה יסיר את התשוקה לדברים הקטנוניים האלה, ואפילו יכניס לנו טעם של חול בפינו. בוודאי לא נבקש הקלות בנוגע לאבל הזה.

שנזכה לכך שהאבל שלנו לקראת תשעה באב והרצון האמיתי שלנו לקבל פני משיח, יהפכו את תשעה באב זה מאבל ליום טוב.