יעקב אבינו תקן תפילת ערבית. תפילה זו שונה מאוד משחרית ומנחה, משום ששניהם חיוביים, ואילו ערבית היא רשות. קשה להבין את הרעיון הזה: אם אדם אמור להתפלל ערבית, מדוע היא לא חיוב? ואם זה אכן לא חובה, מה הרעיון של “תפילת רשות”, שתקן יעקב? הגמרא מספרת לנו שתפילת מעריב תואם את שריפת אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב שקרבים לאורך כל הלילה. לחלק הזה של הקרבן יש משמעות רבה בחז”ל, ובכל זאת הקרבן כשר כל עוד שהיזאו הדם על המזבח. וזה מקביל לערבית.

אחת הדרכים בהן אנו מסבירים זאת היא ממטבעת הברכות שאומרים לאחר קריאת שמע. בבוקר אנו אומרים “אמת ויציב …” ואילו בלילה אנו אומרים “אמת ואמונה…”. המפרשים מסבירים את ההבדל בין השניים באופן הבא: בשעות היום הכל בהיר, שזה מסמל התקופות שבהן חשיבותה של עבודת ה’ היתה ברורה. מכאן, הרעיון של “אמת ויציב …”: זה נכון וזה ניכר. אבל בלילה, שמסמל את הגלות, עבודת ה’ שלנו מבוסס על אמונתינו שה’ קיים. מכאן הרעיון של “אמת ואמונה”: זה נכון ואנחנו מאמינים בו, למרות שזה לא נראה.

כאשר משהו ברור מאליו, הוא ברור לכולם. אבל ביחס לאמונה, לכל אדם יכול להיות רמת “אמונה” משלו, ויש אנשים שאף נאבקים להאמין “אמונה” בסיסית. לכן איננו יכולים לדרוש את תפילת ערבית. יעקב, כשיצא לגלות, תיקן ערבית – תפילה במצב של ערפל, משום שהבין שלא כולם יהיו ברמה שהם יוכלו להתפלל באותן תקופות חשוכות.

הרב גדליה שור מסביר כי “עבודת הליבה” שלנו היא אמונתנו בה’ יתברך. תפקידו של אדם בעולם הזה הוא לקדש את כל גופו ופנימיותו בעבודת ה’. זהו עבודת ה’ המשמעותי שיש לאדם לאחר שרכש את היסודות של אמונה. יעקב אבינו, עמוד האמת, מצא את עצמו בגלות, לא רק פיזית רחוק מבית אביו וממשפחתו, אלא נאלץ להתמודד עם אנשים גרועים, כמו עשו, אליפז, ולבן. עם זאת, הוא התמיד בשקידות, וחזר לבית אביו שלם בלי פגם.

בלילה הראשון לגלותו, כששכב לישון, הוא הוקף בחשכת הלילה, ועם זה, בבוקר נשבע לאמת את אמונתו. הכוח הזה להתמודד עם אתגרים, ואפילו לאתגרים שהכי כואבים, הוא מורשת שקיבלנו מיעקב אבינו. לכן, קשה ככל שיהיה הגלות, אנו יודעים שכשם שיעקב אבינו התגבר על קשיים שלו, גם אנחנו יכולים להתגבר על האתגרים שלנו.

יעקב אבינו היה ידוע כ”עמוד האמת” והנסיונות שהיו לו נועדו להתמודד עם אנשים מחוברים ובוגדניים, ולנצח אותם במשחק שלהם, ועדיין להישאר צדיק. זו הגלות האמיתית: כשנאלצים לפעול ולחיות באופן שנוגד את אמונותינו. פעמים רבות אנו גם מוצאים את עצמנו במצבים שאנחנו ממלמלים, “מדוע ה’ צריך לנסות אותי כך? זה פשוט לא המקום שבו אני רוצה להיות!”

כשזה קורה, עלינו לזכור שמטרת הגלות והנסיונות היא לאתגר אותנו במצבים הקשים ביותר, שעל ידי התאמת מעשינו לאמונתינו נקדש את כל חלקי גופינו ונפשינו שמשתתפים להתגבר על נסיונות האלו