״ויחן שם ישראל כנגד ההר״ [שמות יט:ב]
ידועים דברי חז״ל שהשימוש בלשון יחיד (“ויחן” במקום “ויחנו”) מבטא את האחדות ששררה בקרב כלל ישראל בזמן מתן תורה (״כאיש אחד בלב אחד״). ברמה הפשוטה, לכידות זו הוותה הבעה מאוחדת של רצונם של כל כלל ישראל לקבל את התורה מתוך כוונה להגשים את רצון השם. לאף אחד לא היתה אג׳נדה או סיבות אישיות. כולם רצו לקבל ולהביא את רצון השם לפועל, ביחד.
בעל ה”אור החיים” הקדוש מסביר אחדות זו בנימה שונה מעט. הרי אי אפשר ללמוד תורה בוואקום. חובה עלינו ליצור ולגדל קהילת לומדים בה יחדד איש את רעהו, עד שהתורה הנלמדת תהיה מלובנת היטב ומזוקקת שבעתיים. זו הסיבה שלומדים בבתי מדרש, ולא כל אחד לבדו.
בעולם האקדמאי, ישנו ביטוי (באנגלית) האומר ״אם לא תפרסם- מן השטח תעלם״. פירוש הדבר הוא שיש נטייה לאדם לשקוט על שמריו ולהתקבע בכל מיני דפוסי מחשבה. ללא הוצאה לאור של מאמרים בכתבי עת המלובנים על ידי הקהילה האקדמאית, ידיעותיו של האדם יכולות להתיישן ולאבד מחיותו.
בעולם התורה, להבדיל, לא רק התמדה וחקירה אישית מביאות גדלות בתורה. על ידי לימוד בקהילה, מביאים את השכינה – והשכינה מקדשת את הלימוד לרמה אליה היחיד לא היה מגיע לעולם! קדושה זו חוזרת ומשפיעה על איכות הלימוד הנלמד ביחד – וחוזר חלילה!
מכאן ברור שהתורה היתה חייבת להינתן באירוע המוני. כי לימוד התורה מגיע לרמות הגבוהות ביותר רק על ידי שיתופיות והיזון הדדי.
בזמן קראת פרשת מתן תורה, ישנם הנוהגים לעמוד, לזכר עמידתנו למרגלות ההר בזמן מתן תורה עצמו. הבה ונקבע גם את לימודנו בצוותא, בבית המדרש, זכר לקבלתנו ״כאיש אחד בלב אחד״.
Leave A Comment
You must be logged in to post a comment.