הגמרא במסכת נדרים מספרת לנו: “אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד: פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנָּאֶה (שבסיום הנזירות, או כשנטמא, מגלח כל שערו?

אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם; אמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים!

מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל! עליך הכתוב אומר (במדבר ו, ב): אִישׁ… כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה‘.”

באופן פשוט, הגמרא מודיעה לנו שכדי לעשות מצווה חייבים לעשותה עם כוונות נכונות וזו אכן הפעם הראשונה ששמעון הצדיק היה משוכנע שלנזיר היו את הכוונות הנכונות. אבל הטרידה אותי שאלה בנושא – הלא ישנם קרבנות שונים שייתכן ואנשים הביאו ללא כוונות מתאימות. (על מנת לעשות רושם או שיראו כצדיקים וכו’), ולמה דווקא הקפיד שמעון הצדיק על קרבן הנזיר.

בעולם המורכב ביותר שלנו, נראה שיש לנו מגוון מבלבל של אפשרויות כיצד לשמור את ההלכה. למרות שאפשר לשמור הלכה פשוטה, יש כל מיני מאמרים כמו “המחמיר תבוא עליו ברכה”, ו”המקיל לא הפסיד” שמבלבלים אותנו. פעמים רבות אדם באמתרוצה לעשות הכי נכון וישר אבל הוא אינו בטוח מהי הדרך הנכונה להמשיך בבואו לעבוד את הקב”ה. המבוכה הזאת תמיד היתה קיימת – האם עושים את המצווה לשמה (לשם ה’), או האם קיימות סיבות אחרות הקובעות את מעשינו.

המדרש מספר לנו ששבועה לאסור על עצמינו מאכלים מסויימים זה לא באמת הדבר הנכון לעשות, שהקב”ה ברא את עולמו כדי ליטול חלק ולהנות ממנו, ולכך חומרת נדר נזיר יש לה היבט של חטא. ולכן צריך מאד מאד להיזהר לפני שלוקחים חומרה כזאת. שאולי זה לא באמת רצון ה’.

הדבר יכול להיות משול לתרופות כימותרפיה שבני אדם עם סרטן (לא עלינו) לוקחים. התרופות האלו רעילות ביותר ולבן אדם בריא היה אסור ע”פ הלכה לקחת אותן. אבל, עבור מי שהוא חולה עם המחלה הזאת, יש לו חיוב לקחת אותן של “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”. שמעון הצדיק לימד אותנו שעבור מי ש”חולה” והיצר הרע משפיע עליו כ”סרטן”, ישנה מצווה לקחת “תרופה” של נזירות לשם שמים, למרות שלאחרים הדבר היה נחשב לחטא. לחומרות אחרות לא בהכרח יש חסרון חמור כל כך.

אחרי שעברנו את חג השבועות, אנו מרגישים נמרצים לתת הכל לקיים את המצוות. יהי רצון שנבחר ב”תרופה” הכי מתאימה עבור הצמיחה והצרכים האישיים שלנו.