הטעות על טעויות

“וְהוּא לֹא-שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם” (דברים יט:ד)

ראש חודש אלול כבר מאחורינו ואנחנו מחפשים התרגשות לקראת הימים הנוראים הקרובים, באופן מפתיע, אנחנו יכולים למצוא התרגשות “גדולה” על ידי התבוננות בדברים הקטנים. יש דוגמה, עם השלכות חמורות, שהוזכרה בפרשת השבוע: התורה מספרת לנו על חוטב עצים שקצץ עצים ביער, וכשהוא בקע בגרזן שלו, עף ראש הגרזן המתכתי והרג אדם . במקרה כזה, של הריגה בלתי מכוונת בבירור, הוא חייב לגלות לעיר מקלט כדי לכפר על החטא שהוא עשה בשוגג. עם זאת, התורה קובעת כי הגלות חלה רק במקרה שבו אין אפילו חשד של הריגה במזיד. מה יכול להיות סימן של “חשד” לזדון? התורה מספרת לנו שאם החוטב והנהרג לא דיברו בינהם אפילו לימים ספורים, זה מספיק כדי ליצור חשד של זדון, ובמקרה כזה הגלות אינה מספיקה כדי לכפר על החטא. בקריאת ההלכה הזאת, אנשים רבים נבוכים, מפני שתאונה היא תאונה! ראש הגרזן התנתק מן הידית בכוחות עצמו. איך אפשר לחשוב שמעשה החוטב עצים היה מכוון במקצת?

לפני שמבטחים נהג, חברות ביטוח רכב מציעות מגוון רחב של שאלות, כולל “האם אתה נשוי?” “יש לך ילדים?” וכו ‘. שאלות כאלו אינן סתם עבור נתונים חברתיים, אלא משמשות את האקטואר של חברת הביטוח כדי לקבוע האם לנהג הזה יש סיכוי סטטיסטית גבוה יותר או נמוך יותר להיות בתאונה. נהגים בעלי אחריות ותכלית ברורה בחיים נוטלים פחות סיכונים, ולכן הם נהגים בטוחים יותר מבחינה סטטיסטית, גם במקרים שנראים בלתי נמנעים. וזה הגיוני כי נהג המסיע את יקיריו ברכב בהחלט יהיה זהיר יותר בנהיגה שלו.

התורה מתרגמת את זה להבדל בין “שוגג” ל”מכוון חלקית” יש לנו תירוצים רבים על אותם חטאים קטנים שאנו עוברים בכל יום, שלהם אנו מנסים להעניק לגיטימציה באומרנו: “הם היו מחוץ לשליטתי או שזה היה רק אונס”. האמת היא, כי פעמים רבות הם היו בשליטתנו , אך מכיוון שאיננו רואים בחטאים הללו חשיבות, אנו מאפשרים לעצמנו ליפול למצבים בהם אנו עוברים על החטאים הללו בשוגג, בכך שלא נזהרים מספיק. אני חושב שזה גם מסביר איך חטאים קטנים מביאים אותנו לעבור על חטאים גדולים. כלומר, חוסר כבוד לדברי ה’ מובילים אותנו באופן טבעי להחליק או להיות פזיזים בשמירת המצוות.

רק השבוע ניגש אלי מישהו כדי להסביר מדוע איחר לתפילה. “היתה פקק תנועה”. הופתעתי כי הוא גר רק מעבר לפינה מבית הכנסת. אחר כך הסביר שהוא נכנס לחדר המדרגות, ונאלץ להמתין 30 שניות, עד ששכנתו וכל ילדיה ירדו במדרגות עד לקומת הכניסה. “הגעתי לבית הכנסת באיחור של 30 שניות והחמצתי את “ברכו”. האם זה באמת “אונס”?

לפנינו כמעט חודש שלם לדקדק בדברים שנראים לנו כחסרי חשיבות ו / או לא כל כך נחוצים. בעשותנו כך כאשר אנו מגיעים ליום הדין ואנחנו צועקים אל ה’ כדי לסלוח לנו על העברות אשר כנראה היו מעבר לשליטתנו, אנו מקווים לקבל כפרה כי זה באמת היה ללא כל רפיון מצדינו כאשר מצבים אלו הזדמנו.